יצירות אחרונות
כן צועד לבדו (1 תגובות)
אודי גלבמן /שירים -18/11/2026 20:28
צביקה ס' (2 תגובות)
אדם אמיר-לב /שירים -18/11/2026 19:09
מחשבות שקטות (2 תגובות)
עליזה ארמן זאבי /שירים -18/11/2026 18:45
לִמְצֹא אֶת עַצְמִי מֵחָדָשׁ (4 תגובות)
אביה /שירים -18/11/2026 18:31
אין עם מי לדבר (4 תגובות)
ZR /שירים -18/11/2026 15:49
קבלת חוסר השלמות (7 תגובות)
**לנה** /שירים -18/11/2026 15:36
עלילותיי חבר לי חרוז ובואו לכרוז (6 תגובות)
דינה קגן /סיפורים -18/11/2026 11:41
פיל (14 תגובות)
גלי צבי-ויס /שירים -18/11/2026 06:36
לֹא לְהַרְפּוֹת🌹🌹🌹 (21 תגובות)
שמואל כהן /שירים -18/11/2026 05:31
שירים
מחר טכס לזכר נ"ד הנופלים באסון המסוק בבקעהמחר, יום שלישי כ באייר תשס"ז יערך טכס אזכרה לנ"ד הנופלים באסון המסוק, שהתרסק אל הר בבקעת הירדן. שלושים שנים חלפו. חברתי, שרה עמר, שאחיה יהודה חביב נהרג באסון זה, שוברת שתיקה של שנים. ברשותכם מביאה כאן דברים טריים, שכתבה בלילה ללא שינה לפני הנסיעה אל האנדרטה. *** הערב, יום שני, בערוץ 1 תשודר תוכנית על האסון במסגרת מבט שני.
***
שתיקה עשרה במאי 1977 שעת צהריים של יום קיץ חם בעיירה מדברית. כמו בכל יום, אני גומעת קילומטרים בדרכי הביתה מבית הספר היסודי. מגיעה לחדר המדרגות, חולצת נעליים ומתיישבת למפגש קצר עם חברותיי השכנות. תוך כדי שיחה אוספת כוחות לפני הטיפוס לקומה הרביעית. אך דברים מוזרים מתרחשים כאן היום, בחדר המדרגות. מי האנשים הללו שעולים ויורדים? מוזר. את חלקם אני מכירה...הנה זו עובדת עם אמא שלי... מהרגע שהתיישבתי מביטות בי חברותיי במבטים משונים, מתלחשות וממתיקות סוד. "שרה, לכי הביתה" הן אומרות. אבל אני בשלי – מסרבת להקשיב או להיעלב. דבר לא יצליח לסדוק את השמחה הלא מובנת, שמציפה אותי משעות הבוקר. ואז, בלי כל הכנה, יורד עמיר הקטן בן הארבע ואומר בפשטות מחרידה: "שרה, אח שלך מת" מטפסת בטירוף במדרגות, רואה לנגד עיני את אחי הקטן, בן גילו של עמיר, ובטוחה שקרה לו משהו – אולי תאונה. פותחת את הדלת. כל כך הרבה אנשים! - מה קרה? – אני שואלת. מישהו אוזר אומץ ועונה: "יהודה אחיך נפצע קשה!" יהודה? איך יתכן? - אני חושבת לעצמי. יהודה הוא אחי הבכור. בעיני הוא האיש הכי גדול וחזק. כך מצטייר אח חייל בעיני אחותו הקטנה. רוצה לגשת לאמא ואבא אך הם סגורים בעולמם ומוקפים באנשים. בלית ברירה נכנסת לחדר, נדחקת לתוך עולמי. נאחזת בשקר ומתפללת לפני האלוהים שיעזור לאחי. לא מעזה לשאול איש את מה ששואלת את עצמי – "איך יתכן שהוא פצוע ואנחנו לא נוסעים לבית החולים?" בליל רגשות מציף אותי. אני כועסת על עצמי. כל כך שונאת אותי. איך יכולתי דווקא היום להיות שמחה?! לאט לאט, מבלי שאיש מעז לבוא ולומר לי את שהעז לומר ילד בן ארבע, מבינה את שלא ניתן להבין... שרה עמר.
תגובותהתחברותתגובתך נשמרה |