נשמה שלי

יום אחד יצאתי מהבית, בשונה מבדרך כלל, פניתי לעבר השוק לענייני נשמות.

מזמן רציתי לבקר שם, אבל לא הייתי בטוחה כמה שווה הנשמה שלי.

היא לא משהו בזמן האחרון, הנשמה, כמעט כבר ולא מרגישה, לא מגיבה לגירויים חזקים, ונראה לי שהפזילות הרבות שלה לעבר האקדח, מרמזות על רצון ברור לבריחה.

התייעצתי עם חבריי, שרבים מהם מכרו את הנשמות שלהם בשביל סכום לא מבוטל של דולרים. הם אמרו שמאז החיים שלהם הרבה יותר טובים, סקס לשם הסקס, עבודה לשם הכסף, ושלא נדבר על זה שהם כבר לא זוכרים מה זה 'לא נעים'.

מעטים מחבריי, בעלי הנשמות, הזהירו אותי בל לוותר עלייה, ניבאו חיי פורענות נטולי משמעות והבטיחו מוות נטול חיים.

שקלתי את דברי חבריי בזמן הליכתי לשוק, אבל ידעתי שאין לי ברירה, כי נשמתי גם ככה גוססת, אז לפחות שכיסי תטפח בזכותה.

בכניסה לשוק ראיתי נשמות מכל הסוגים, נשמות טובות, שהתחננו לשינוי דעה, נשמות רעות, שקיללו את הקונים הפוטנציאלים, נשמות שקטות, שמיררו בדממה, כל סוג שרק תוכלו לחשוב עליו. המשותף לכולן, חוץ מבריאות שלמה, הייתה הדבקות לגופם, רק שלי פיהקה בשעמום, לא הביעה שום עניין וכרסמה בעצמה עוד חור.

ידעתי שאני חייבת למהר, אחרת המנוולת לא תהיה שווה אפילו סנט בודד אחד.

הסתובבתי ברחבי המרחב, חיפשתי קונים נואשים בכל מקום, מדי פעם אף הצהרתי בקול 'נשמה משומשת במצב סביר בזול!', אבל אף איש לא קפץ על העניין.

הבנתי אותם, מי ירצה להחזיק בבעלותו נשמה עלובה כל כך?

המשכתי להלך באזור, כשבסופו של דבר מצאתי את הפתרון לבעייתי בדמות המזבלה לנשמות שתוקפן פג.

זאת הייתה ממש עסקה מצוינת, בשביל הנשמה שלי קיבלתי מאה דולר ושובר הנחה לאחד המוצרים שמייצרים מנשמות ממוחזרות.

הפרידה מהנשמה הייתה קצרה, וגם החיים בלעדיה לא היו שונים במיוחד, התברר שכבר שנים לא תפקדה כראוי.