איש של מרתפים.
אביהו היה איש של מרתפים. חדרו החשוך נחבא עמוק באחת העקומות של פרוזדור ארוך שהוליך אל קומת המרתף.
שם היה ממיין את החומר שהגיע אל הארכיון. מה לגריסה ומה יישאר כאן גם אחרי שינוח בקברו, שההבדל היחיד בינו לבין חדרו הנוכחי הייתה המעלית. לקברו הובילה מעלית. לפעמים היה מצר על כך שביקש לעצמו עוד 100 שנות חסד , אך למד ליהנות מבחירתו חסרת הטעם, להאריך את חייו כבן אנוש.
היה מגיע עם שחר, ומיד בהיפתח דלת המעלית היה עומד ומריח. מריח את הריחות שנתחבבו עליו כל כך. ריח נייר מצהיב, ריח מילים טחובות, ריח זיכרון חמצמץ שחמק מליבות בני האדם, ריח המוות שמאחר לבוא.
ואחרי ששאב לתוכו את הריחות היה פוסע לאורך הפרוזדור באיטיות.
ראייתו כבר מזמן נמוגה בערפל עשן צהבהב , אבל הוא היטיב לספור את תשעים הצעדים עד לכסא העץ שנח לצד שולחנו.
היה מניח את שקית הפלסטיק ובתוכה קופסאות הפלסטיק שהכילו גזירי ירקות למקרה שיתקוף אותו רעב, או נטייה לנהוג כאחד האדם.
על שולחנו נחו קופסאות קרטון עמוסות נייר שהניחו לילה קודם פקידות ההיסטוריה הזריזות. עסיסיות, אמביציוזיות ומעוגלות חמוקיים , אפילו להן כבר לא התאווה כבעבר.
היה מתיר את הקשרים מחבילות הקרטון עמוסות הנייר, כאילו היו נשמות שהי משלח לגן העדן, כמו אז לפני עידן האצלת הסמכויות.
מביט באלפי המילים שמביטות אליו חזרה מבין הדפים. כל מילה, כאילו הייתה אחת ויחידה, מבקשת להיכנס לארכיון, לא להישכח, רק לא להיעלם, לא להיגרס למיליוני פיסות נייר דקיקות , כמו בני אדם קטנים וחסרי חשיבות.
והוא? חייך אליהן חזרה, א ל ו ה י ם של האותיות הקטנות, הפסיקים והנקודות על כל דרכיו נסתרות.
אז היה מפעיל את מגרסת הנייר, גברת "הוצאה לפועל" שגרסה את דברי הימים בתאווה, כל יום פיסות נוספות של היסטוריה אנושית שאיש לא מצא בהן תועלת.
את מלאכת המיון היומית היה מבצע בקפידה , כמו תפילה יומית וברבות הימים אף אימץ לו שיטה: היה סופר עשרה דפים ומניח בצד וגורס את עשרים הדפים הבאים, ושוב סופר עשרים דפים אלה יוותרו כאן אחריו, וגורס את ארבעים הדפים הבאים, ושוב סופר שלושים דפים, וגורס את שישים הדפים הבאים... על כל מידת חסד מידה אחת אפיים של כליה.
כך נהג מזה שנים מאז שחווה הארה ,בלשון בני אנוש, והבין שאין דבר חשוב יותר מהדבר שבא אחרי ואפילו לא חשוב בהשוואה לזה שהיה לפניו. בשפתו, היה חושב, שפת רזים, ומשחרר אלפי אתמולים אל המחר.
כשהיה מתעייף, היה עוצר את גברת "הוצאה לפועל" מפסיק את מלאכת המיון שגזר על עצמו ,מתיישב וממתין. מחכה לו שיבוא. לילות שלמים היה חולם על האחד, זה שיחפש את אלוהיו במקום הכי לא צפוי, במרתפים. אדם בצלמו שיבוא להחליף אותו.
לפנות בוקר היה זונח את הרעיון ונזכר בקורותיו בפעם האחרונה שהתעקש לשלוח במקומו את בנו יחידו, אשר אהב.
את הדפים שהציל מכליה היה מחזיר ומתייק בארכיון היקום. צ'אנס לדורות הבאים שיגלו פיסות עבר נכחדות. אך ידע שהסיכוי קלוש.
איש לא התעניין בשאריות החיים ששחרר לחופשי, איש לא שאל שאלות, איש לא רצה לשמוע , או ללמוד מהעבר שאכזב. איש לא רצה לזכור. כולם היו עסוקים בשבירת מיתוסים, בניית עגלי זהב, ותפילה לאלוהיהם שבשמיים .
עם השמע הפעמון שהודיע על סיום סבב נוסף , היה אוסף את כליו ויוצא. עולה בגרמי המדרגות המעוקלים כלפי מעלה, מתנשם ומתנשף, טורק את דלת הברזל הכבדה ומתנחם במבטה.
ה י א חיכתה לו שם כמו בכל בוקר, כי באשר ילך תלך , רוח הקודש.
סוף.
א ס ת ר ל י י ן
