"סרט עתידני" – כך היה כתוב על שלט הביתן שעמדתי להיכנס אליו.
כשפתחתי את הדלת, ראיתי שורות של אנשים ישובים על ספסלים מסובבים את ראשם ומביטים בי, ממתינים לראות כיצד אגיב. הם צפו בסרט של חיי.
השנה - אלפיים ושלושים. ערב שבת. מסביב לשולחן ארוך מאוד, שעליו פרושה מפה לבנה וכלים נאים, יושבת משפחה פשוטה שהתחילה כמשפחה מצומצמת ועם השנים הלכה והתרחבה.
לימיני יושב בעלי מזה עשרים ושתיים שנה והוא בן שבעים ואחד, ולצידינו יושבים: ביתי שהפכה לאשת פרסום מצליחה, בעלה וארבעת ילדיה, בני שהינו שר בכיר בממשלה ומועמד כעת לראשות הממשלה, אשתו ושני ילדיהם ושני ילדיו של בעלי, נשותיהם וארבעת ילדיהם.
בעלי עמד לקדש על השבת. כל הגברים כולל הבנים שעלו כבר לתורה, חבשו כיפות ועמדו לקדש יחד איתו.
"יום השישי ויכולו השמים והארץ...." – בעלי אחז בכוס היין בידו והמשיך – "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא פרי הגפן"
"אמן".
"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו ורצה בנו ושבת קודשך... ומיד אחר כך ברך על החלה – "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ."
הוא בצע את החלה למספר חתיכות כמספר האנשים, טבל במלח וחילק לכל סועד. במשך כל זמן התפילה – כולם, גדולים כקטנים - ישבו ביראה ובכבוד.
מיד כשהסתיימה התפילה עמדתי לקום ולגשת למטבח כדי להגיש את האוכל, אך שני ילדיי – בני שהיה כבר בן ארבעים וביתי בת הארבעים ושש, עצרו אותי וביקשו שאחזור לשבת, מבקשים להמשיך את המנהג שנהגו לעשות עוד בהיותם ילדים.
"בערב שבת את נחה ואנחנו מפנקים אותך" – כך תמיד אמרו והיו עורכים את השולחן כיד המלך, מגישים את הארוחה ומפנים אותו עם סיום הארוחה.
למרות שהם גדלו וכל אחד מהם כבר הקים משפחה משלו, בכל הזדמנות, שבה נפגשנו לארוחת ערב שבת, הם המשיכו את מנהגם, רק שעכשיו עם הרחבת המשפחה, הצטרפו אליהם גם הכלות שלנו.
בינתיים, כל הנכדים ניסו לבקש את תשומת הלב של סבא וסבתא. הם רצו לספר לנו על כל מה שקרה להם בזמן שלא נפגשנו, הגדולים יותר ביקשו להתייעץ איתנו והקטנים התחננו – "אנחנו רוצים לישון כאן היום - בבקשה" .
תמיד שמחנו כשהם נשארו לישון אצלנו. התמימות שלהם, האהבה שלהם, הפיחה בנו תמיד רוח חיים ואף פעם לא שבענו מהם, אבל השתדלנו מאוד לא להתערב ולפגוע בסמכות של ההורים שלהם ולכן הצענו להם בעדינות לשאול ולבקש את האישור של הוריהם.
כשהם היו נשארים, היינו יושבים איתם ומשחקים משחקי קופסה שנעלמו מן המדף, הם היו אוהבים לשמוע אותי מספרת להם סיפורי ילדים או סיפורי חיים אישיים וכשהיינו יוצאים לחצר הבית הפרטי הם אהבו להשתמש במתקנים שדאגנו להתקין שם במיוחד עבורם.
לרגע אחד הוסבה תשומת הלב שלי והבטתי במשפחה הסובבת אותי, פוגשת בעיניי גם את המבט של בעלי והודיתי לאל על שהטיב איתי.
לפתע האור כבה.
"מה קרה?" – שאלתי
"הכל בסדר" – ענו לי כולם.
"כנראה שהפקק קפץ בגלל העומס בחשמל" – שמעתי את ביתי.
"אני כבר יוצא להרים את המתג" – אמר בני ושמעתי את הדלת נפתחת.
כשהאור דלק שוב, הייתי פעורת פה.
בעלי, (כיצד הגיע לשם? חשבתי לרגע) ארבעת ילדינו ועשרת נכדינו, עמדו מולי כשביתי מחזיקה בעוגה גדולה ועליה 70 נרות כמספר שנות הולדתי – וכולם צועקים בפה אחד – "מזל טוב אמא – סבתא".
מיד הקיפו אותי כולם באהבה כשהנכדים הקטנים מנסים לכרוך את זרועותיהם סביב הרגליים שלי. שלחתי את זרועותיי ואת ליבי, מנסה להגיע לכולם, לא לפספס אף אחד, מודה שוב - לאל על שהגשים את המשאלה שלי – המשאלה היחידה שאי פעם רציתי שתתגשם.
עשיתי כברת דרך ארוכה. במשך השנים הפכתי להיות אדם מפורסם, זכיתי לתהילה ועושר אך לא היה לי צל של ספק שהאושר האמיתי שלי נובע רק כשאני מוקפת במשפחה שלי.
הנכדים שלי, עמדו בשורה אחת מהקטן לגדול ושרו בפניי שיר שחיברו במיוחד עבורי מלווים את שירם בכלי נגינה, פורטים על כל אחד מנימי נשמתי.
בעלי עמד לצידי, חש אותי כשהוא מגיש לי ממחטת נייר למחות את הדמעות, שהחלו לזלוג מעיניי מציפות אותי באהבה עילאית – הנה כי הגעתי אל השלווה והנחלה.
