כן, זליגה. אמרה צילה. אתה יודע למה אנחנו קוראים לך זאוס?
כן אני מושא ההערצה שלכם, אתם צריכים אליל להשתחוות אליו. אמר ציני בחיוך אבל מבטו היה מבולבל.
לא, אמרה צילה, אתה מצמיח לך אתנה מהראש. אלת מלחמה, רק שאתה ציני מדי מכדי לראות אותה.
אתנה? שאל ציניקן והתגלגל מצחוק.
כן. יש לך זליגה, וצומחת ממך אישיות חדשה. מעין אתנה עם נטיות אבדניות קשות.
פצצת האטום שלנו צומחת מהראש שלך.
אנחנו הולכים אחרי מגלה, והזליגה ממך גוברת בקצב מדאיג. מגלה יודע על כך, ומעוניין בהיווצרות הפצצה, והוא כבר מתכנן להשתלט עליה. אם זה יגיע לידיים שלו, כולנו אבודים" אמרה צילה.
"גם כך כולנו אבודים" השיב לה ציניקן, אבל חיפש את מקור הזליגה.
"היא גם פצצה האטום הזאת? שאל ציניקן? לפני שתתפוצץ אפשר יהיה לנצל אותה מינית? אני כבר חנוק, את לא נותנת לי. אולי תתני לי קצת?
ציניקן שלח יד לחזה של צילה ולחץ על הפטמות תוך חיוך וקריאת "גלינג גלינג, אין אף אחד בבית".
צילה לא זזה ממקומה. זו הפעם הראשונה שציניקן יצר מגע פיסי. זו הפעם הראשונה שמישהו יצר איתה מגע פיסי מאז הגיחה לראשונה מנפשו של יוסי.
המגע של ציניקן יצר אצלה ריגוש מסוים. כעס רב, איפוק שמאפיין אותה כל כך, אבל גם הכרה בנשיותה. הפטמות שלה שלחו מסרים לכל הגוף ונפשה החלה לסעור.
ציניקן ראה כך, והבין את הפוטנציאל הגלום פה. הוא עצר מלכת, פנה אליה הרים את חולצתה וקרא, אולי כדאי שכולנו נראה מה את מחביאה שם. ואו, אילו פעמונים יפים. כעת שלח יד אל מתחת לחצאית.
צילה לא משה ממקומה. היא כל כך סערה שידעה שזה מה שיעיר את יוסי, ויעצור את הכל. גם את הזליגה.
אתה רוצה אותי? שאלה צילה.
לא, אני מעדיף את הפצצה. אולי תראי לי מאיפה היא זולגת שאוכל לנצל אותה מינית עוד לפני שתהפוך לזקנה צמוקה שכמוך?
האחרים היו משותקים. איש לא פצה פה, אפילו לא מגלה ארצות. מגלה רצה להמשיך ללכת, אבל הסערה הכריחה אותו להתכופף. רק ציניקן לא חש בסערה. הוא המשיך להתגרות בצילה, לחפש את הזליגה ולמשמש אותה. לא היתה לה צורה, והוא ניסה לשוות לה צורה של אישה שופעת.
בינתיים, לא הזיז את עיניו מחזה החשוף של צילה, מפטמותיה הזקורות, מפרצופה האדום מכעס. איפה יוסי כשאת צריכה אותו? שאל. הוא נטש את הזליגה, והפיל את צילה לאדמה. אני ראשון אמר.
יוסי התעורר.
כולו רועד הצליח עוד לשמוע את הקולות האחרונים. מגלה ארצות ניסה מייד להשתלט ולהמם את יוסי בחזרה, כל כך קרוב להרפתקה המיוחלת, ועדיין כל כך רחוק. אבל צילה היתה בסכנה אמיתית, ויוסי התעורר להצילה.
הוא מצא את עצמו מוטל על האדמה מדמם מפצעים מלוכלכים בחלודה בבטנו, חולצתו מופשלת, מכנסיו פתוחים. ותחושה קשה הציפה אותו.
"איפה צילה שלי" שאל. צילה ידעה שכעת היא מוגנת. יוסי יחזור אל גופה המתכתי, שם, אין חזק ממנה. אבל יוסי, קודח מחום ופצוע, לא הבין היכן הוא וכיצד הגיע לשם. כל הקולות שדברו במוחו התערבבו והוא חש תחושת סכנה אמיתית. לא צילה הטרידה את מוחו כי אם חייו. הפצצה הוטלה.
יוסי זכר כי יצא לילה קודם עם צילה לנשום אויר, להתרחק מהחור, כפי שנהג לקרוא למקום בו הוא גר. הוא זכר שנגמר הדלק וכי עצר לנוח. הוא זכר את הארוחה שהתקין, אבל לא הבין כיצד הגיע למקום בו התעורר. הוא הניח כי מישהו חמד את רכבו, ובשנתו, פצע אותו והשליך אותו במקום הזה.
"שוב איבדתי כל שליטה על חיי", מלמל לעצמו. הוא ישב מבולבל.
בתוך נפשו המתין מגלה לעילפון שיגיע כדי להמשיך בדרכו. אבל יוסי הוביל אותם לכיוון ההפוך. אל עבר כביש מספר אחד.
מגלה ראה את תכניותיו הולכות ומתפוגגות ולא יכול היה להשלים עם זה.
גלוי וגאה, ניצב מול יוסי הער, והודיע לו חד משמעית. "אפילו אתה לא תעצור אותי עכשיו".
המום הביט יוסי סביבו, מנסה לאתר את מקור הקול, ללא הצלחה. "מי זה?" שאל חלושות. במוחו כבר התבררה תמונה אחרת לגמרי מזו האמיתית. זה החוטף שמדבר לעברו. קודח מחום, ניסה יוסי לגבש תכנית פעולה. צילה הביטה בו כל אותה העת וניסתה לחזק את נפשו המיוסרת, להלחם בפצצה המתקתקת, להדוף את מתקפות מגלה. אך מחוץ לגופה, כוחה של צילה מוגבל.
יוסי גיבש הבנה, כי בחייו, יכול להועיל לחוטף הרבה יותר מאשר במותו. מאחר שמעולם לא סבל יוסי מאויבים אמיתיים שירצו להרע לו, הניח כי מדובר הכופר כסף או בחטיפה על רקע לאומני. בין כה וכה אין לי איש בעולם שישלם כסף עבור חיי העלובים, חשב יוסי, כשהפצצה נגלית לנגד עיניו, חטובה עגולה ומפתה. ואם מדובר בפיגוע על רקע חבלני, אין בכוונתו להפוך לקלף מיקוח.
כעת התיישבה הפצצה על ברכו והחלה ללטף את פניו וללחוש באזנו מילות פיתוי. אפילו צילה לא יכולה היתה להיכנס ביניהם. פעם נוספת בחייו, פגש יוסי באחת הישויות שלו פנים אל פנים. אוי כמה שיוסי רצה להתכרבל בחיקה של הפצצה. אוי כמה שהוא רצה לקרוע את הבגדים מעל גופה ולהיכנס כלאחר כבוד אל קודש הקודשים.
ציניקן הביט במחזה המקאברי ולא הפסיק לגחך. "אני צריך להיות ממש טוב כדי שממני תזלוג פצצה שכזאת חשב לעצמו, אבל אפילו הוא, לא יכול היה שלא להבין את הפאטאליות שבסיטואציה. עייף התיישב סופסוף ויוסי מבלי לדעת עד כמה הוא מתומרן איבד את הכרתו בזרועות הפצצה. קודח, מוטל בשלג המקפיא במבואות ירושלים, אי שם הרחק מכביש אחד, רחוק מעין אדם. שכב בשלג מכורבל בתוך עצמו והוזה.
צילה השתוללה.
"גלוי וגאה התמודדת איתו. התייצבת מולו. הא?" נבחה לעבר מגלה. נראה אותך מגלה משהו עכשיו. נראה אותך מוציא אותו מתוך הפצצה. ציניקן היה עדיין שבוי במראה שהפסיק להיות משעשע והחל להראות יותר ויותר אומנותי. כמה יפה היא הפצצה, וכמה קטלנית היא. חשב. כמה ציני זה יהיה אם ברגע האמת, מגלה יצליח להקים את כולם, חשב ציניקן. צילה קראה את מחשבותיו של ציניקן, ולא הצליחה להסתיר את החיוך שהתפשט על פניה. "אני איתך" מלמלה לעצמה, ופינתה את הבמה, מבלי שזה ישים לב לפעולתו המאגית של ציניקן על כל החבורה. פתאום רגע לפני השפיכה, ניתק יוסי מזרועותיה של הפצצה. אוי כמה יפה היא. גם כך, כשהיא מתפתלת ומבקשת עוד ועוד מגופו החם, גם כשהיא מתחננת שימשיך, גם במצב הכי פתטי, היא הדבר הכי יפה שראה ציניקן מימיו.
יוסי נחלץ מזרועותיה הישר לתוך ישותו של מגלה, והם המשיכו בדרכם אל עבר המאהל הנודד מותירים מאחוריהם שביל אדום של עוברי דמויות.
