ארוחת ערב עם X
הכל התחיל במשפט סתמי אחד. מעניין כמה תהפוכות היסטוריות התחילו בדיוק כך. משפט שנאמר באקראי, בהסח הדעת. משפט אחד, שיכול לפעמים לשנות גורלות. משפט שהוביל בסופו של דבר, לתחושות האכזבה והתסכול האלה. תחושות שלא חלפו כלל גם כשפסעתי לסניף הבנק שלי להפקיד את המחאת מליון הדולר. הפקידה השמנה, שבדרך כלל נותנת לי להמתין, פתחה עיני עגל ורצה לקרוא למנהל. לחישת ה"זה הוא!" התפשטה כאש בשדה קוצים בקיץ שרבי במיוחד. גם כרכורי המנהל סביבי, לא הצליחו למחוק את צריבת העלבון המר. פתאום נהייתי 'מר הורביץ' בהטעמה חיובית לקקנית. בפעם הקודמת שהוא קרא לי כך הוא בקש לדעת, טלפונית, מתי מר הורביץ יואיל בטובו לסגור את האובר דרפט, ולהודיע לי כי הבנק לא יוכל לכבד את תשלומי המשכנתא החודש.
כל כך מוזר! איך תוך שנה השתנתי כל כך. פתאום, אני מוכן לוותר על כל חלומותי, שאיפותי ועתידי. הייתי מוכן לוותר ברגע זה על מליון הדולר. והכל התחיל באותו משפט סתמי שזרק לי אלי. ישבנו על חצי גולדסטאר בפאב הקבוע. מסכמים עוד שבוע במרוץ החולדות האכזרי. הקבוצה שלנו עפה בשלב מוקדם מכל המסגרות כך שגם נושא שיחה לא בדיוק היה לנו. בדיוק סיכמנו, בשלושה משפטים, את המצב. ברקע, הטלויזיה מעל הבר ריצדה, מלהגת שלל פרסומות וקדימונים של תוכניות.
"למה שלא תנסה גם אתה." הוא אמר לפתע. " אתה בנוי לדברים כאלה. ואתה בטח תמצא מה לעשות אם הכסף"
כן, אין ספק שהכסף היה הסיבה העקרית שנכנסתי לזה. היו לי הרבה חלמות מה אעשה כשאזכה בו. אישתי היתה נגד. "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את השנה הזאת. אנחנו שקועים מעל הראש ואתה הולך לשחק לך משחקים"
הצעתי שאגש למבחנים. הרי בטח לא אעבור, אז מה אכפת לה, ואם כן ניסיתי לתאר לה איך תהיה ההרגשה להיות מליונר. שנינו צחקנו במבוכה. איש מאיתנו לא האמין בשלב הזה שזה אפשרי. שלושה חודשים עברו כהרף עין ומצאתי את עצמי על אי בודד לשנה. מנותק מהמשפחה, ילדים, חברים ונושים. מנותק מהעולם. זה מצחיק, להיות שנה על אי בודד אבל לא להיות לבד לרגע. אם לעשות צדק לבטוי אי בודד, אז באמת הייתי בודד. אני חושב שפה ושם גם איבדתי קצת משפיות דעתי. להיות מוקף אנשים עשרים וארבע שעות ביממה ולהיות כל כך בודד. חשבתי שזה קלי קלות. אני לא מאלה שמפחדים להיות עם עצמם. אני יודע להעסיק את עצמי. שלושת החודשים הראשונים היו מאוד נחמדים. אני זוכר שאפילו נהנתי.
לפני הנסיעה ניפחו לי את הראש מה צריכה להיות 'האסטרטגיה' הכי טובה שלי. תעשה ככה, ואל תעשה ככה, החליפו פתאום את ה'שלום' ואת ה'מה נשמע'. כולם נהיו חברים שלך. אנשים שאני לא מכיר היו עוצרים אותי ברחוב ומיד מציפים אותי בעצות מיותרות. כל אחד נהיה לי מומחה להשרדות ופרופסור לפסיכולוגיה בגרוש.
ביום שקבלתי את ההודעה שהתקבלתי, החלטתי שהאסטרטגיה הטובה ביותר היא להיות אני. אלה התכונות שהביאו אותי לכאן. לא כל כך עניין אותי מה עושים המתחרים שלי באיים שלהם. ניסיתי להנות, עד כמה שאפשר מההרפתקאה שלי. אחרי שלושה חודשים ההרפתקאה החלה הופכת לסיוט.
בראיונות הראשונים, אתה ממלא כל מני שאלונים. מהם חמשת הספרים שהיית לוקח אתך לאי בודד, חמשת הסרטים וחמשת הדיסקים. איזה טפש! רציתי להרשים אותם בהפקה ונתקעתי אם הקלסיקות המדכאות האלה. חוץ מזה, מה אני יכול לעשות עם שלושת סרטי מטריקס פלוס התוספות כשאין חשמל על האי, שלא לדבר על די. וי. די. הדבר היחידי שעבד כאן היו הספרים. עד שמזג האוויר השחית גם אותם. לא שהיה לי הרבה זמן לקרוא. רוב הזמן הייתי עסוק בהשרדות. בשארית הזמן הייתי עסוק בהשרדותה של שפייותי.
כשירד המבול - בלילה ההוא (אני חושב שזה נקרא מונסון) והפך את ספריי לעיסת נייר בלתי ניתנת לשימוש, היתה הפעם הראשונה שנשברתי. ממש איבדתי את זה. התרוצצתי, צרחתי וקרעתי את השרידים הרטובים לפתיתי נייר לעוסים. אחר כך סיפרו לי שהלילה הזה זכה לרייטינג חסר תקדים והפך להיות הפרומו של התוכנית. יכול להיות שבזכות הלילה הזה זכיתי לבסוף במליון הדולר. אבל באותו הרגע הרגשתי כמו שום דבר. הייתי מוכן לוותר על הכל ולחזור הביתה. כשכלו כוחותי שכבתי על החול ובכיתי. בכיתי כמו ילד קטן. בכיתי עד שהתחלתי לשהק. בכיתי עד ששכחתי למה אני בוכה. בכיתי עד שכאב לי בכל הגוף. בכיתי את עצמי לתוך שינה רצוצה וחסרת חלומות. בבוקר הייתי צריך לקלף את החול שהתקשה על פני מהנזלת והדמעות. ידעתי אז שהשתנתי אבל לא ידעתי עד כמה.
הפסקתי להיות אדם, בן אנוש, הומו ספיאנס. חזרתי להיות מכונת שרידה. הדאגה האוטומטית לצרכיי הבסיסיים הייתה המניע היחידי למעשי. כבר לא היה אכפת לי היכן אני עושה את צרכיי או אם ציחצחתי את שיניי. לאכול, לשתות ולשון הפכו למשאת נפשי היחידה. הפסקתי למנות את הימים. הכל הפך ליום אחד ארוך שנקטע מדי פעם על ידי שינה טרופה. זרזיף בודד של שפיות שמר עלי מפני הדרדרות מוחלטת. קילוח קל של מודעות. טיפת שפיות באוקיאנוס האובדן העצמי. בהפוגות, מדי פעם אחרי שהצלחתי בציד, או בדיג, הייתי יושב בצל אחד הדקלים וחולם על הפגישה עם X. משום מה, לא עלתה מעולם בדעתי האפשרות שלא אני אזכה לראות אותו. הפגישה המיוחלת עם X היתה החלום היחידי שעוד נותר לי. החוט הדקיק של מציאות שחיבר אותי למה שהייתי.
"אתה יודע שזכית, נכון"
נבהלתי לרגע. אחרי שהיא חזרה על דבריה בפעם העשירית. בפעם הזו היא גם נגעה בכתפי. למדתי להתעלם מהם ומנוכחותם. כמו אדם שגר ליד כביש סואן ולא שומע יותר לאחר זמן מה את רעש המכוניות. הם הפכו להיות כמו רעש הגלים או רחש העצים. בהתחלה הייתי מאזין קצת לדבריהם. שומר קצת על קשר אנושי. אבל לאט לאט הם התמזגו ברקע. הפכו להיות חלק מהנוף. הייתי עוקף אותם כמו סלע או בור שעל השביל. שנה לא חשתי מגע יד אדם על עורי. נגיעתה זיעזעה אותי. והבריחה אותי לחוף. הם ניסו לרדוף אחרי אבל ברחתי אל תוך הים. לשם הם כבר לא העזו לרדוף אחרי. הם חיכו לי בסבלנות על החוף. צללתי ושחיתי ארוכות מתחת למים מנסה להתחמק מהם. עד שההכרה בדבריה חלחלה לתודעתי. זינקתי לאוויר משתעל אחרי שבלעתי מי ים מלוחים. המחשבה הראשונה שלי הייתה יש, זה נגמר! המחשבה השניה הייתה שאני אפגוש את X.
היום האחרון הוקדש לפגישה ולארוחה. על פי הכללים הארוחה הייתה אמורה להתקיים בביתי. אני הייתי אמור לבשל או להכין את האוכל. בעונה הקודמת, הזוכה ארח את ארנולד שוורצנגר בביקתה שבנה. הם אכלו מקערות שנעשו מאגוזי קוקוס וישבו לסעוד על כסאות ושולחן שהזוכה בנה בעצמו. כל אלה לא היו קיימים על ה אי שלי. לא בניתי בקתה ולא שולחן או כסאות. נהגתי לשון על עורות חיה שהסריחו מרקבון. סביבתי שרצה זבובים ופגרי דגים מרקיבים. לא סביבה מתאימה לארוח של הידועון X. ההפקה לקחו אותי למגוריהם ואפשרו לי להתקלח. לאחר מקלחת ארוכה הם הצליחו להתקרב אלי גם נגד כיוון הרוח. בביקתה מאולתרת ישבתי לחכות ל-X. השעה האחרונה לפני הפגישה היתה הפעם הראשונה שלא צלמו אותי עשרות מצלמות. הרגשתי ערום ללא כל צוותי הצלום מסביב. שברי האנושיות שבי החלו להתגבש מחדש. עדיין חשתי כאב מנטלי בתפרים. זרם של מחשבות הגיוניות, שפויות החל לתפוס את השליטה מחדש במוחי. הייתי צריך לדכא את הדחף לרוץ לצייד או לדיג. פעמיים תפסתי את עצמי מתרומם ועושה דרכי אל הפתח.
השאלה מי יהיה X מעולם לא נתנה לי מנוח. אבל כעת, כשאני יושב בחוסר מעש ומחכה. לא יכולתי להמנע מספקולציות. הדבר אולי הכי קשה היה לשבת, חסר מעש ולהמתין ל-X. על פי כללי התוכנית, שמכריחים אותך לקרוא ולשנן לפני שאתה מתקבל, X נבחר מתוך בחירותיו של המועמד. מתוך השאלון הטיפשי שמילאתי על חמשת היצירות מכל תחום שאקח אתי לאי. בעונה הראשונה X היה מוצארט. היתה זו הפקה מרשימה. השחקן שנבחר לגלם את מוצארט התאמן חצי שנה לתפקיד. בעת הארוחה מומחים ניסחו את שיחתו ותשובותיו דרך האוזניה האלחוטית שלו. כמובן שהוא גם היה נגן מחונן. לצופה בבית אכן נתנה התחושה שמוצארט קרם עור וגידים.
ניסיתי לנחש מי יהיה ה-X שלי. ניהלתי שיחות עם עצמי בקול רם. שואל ועונה. מתרגל את קולי , מחזיר אותו לשימוש ולחברת בני אדם. לא חשבתי כלל על הפרס הכספי. שכחתי ממשפחתי ועברי. כל שעניין אותי מי זה יהיה ועל מה נדבר. זו היתה הפעם הראשונה שגם חשבתי על הרייטינג ועל עשרות מליוני הצופים שיאזינו לדברינו. זה הקטע היחידי בתוכנית שאינו ערוך ומשודר חי לכל העולם. העונה הקודמת הגיעה לאחוזי צפיה כמו של האולימפיאדה. הצפי מהעונה הזו שתעבור את אחוזי הצפיה של משחק הגמר במונדיאל. אז מי זה יכול להיות ? סטיבן קינג. אולי ג'ורג' לוקאס או צ'ארלי צ'פלין. אולי את האחים וושאווסקי או את קיאנו. הזוכה הקודם בחר לקחת אתו את הסרט הטורף וכך הקהל בחר עבורו את ארנולד בתור X. ניסיתי לדמיין את שנינו יושבים ומדברים. מנהלים שיחה תרבותית במקום שהתרבות ממנו והלאה. במוחי רצו עשרות תסריטי שאלות. דמיינתי את עצמי כמראיין האולטימטבי. שנון, מצחיק וחכם. אולי אני על סף קריירה חדשה. דבר אחד לא הצלחתי, להלביש פנים על הדמות שיושבת ומשוחחת עמי . מי זה X?
אור פרוזקטורים סימא אותי לרגעים ארוכים. היה זה סימן שהרגע הגיע. ישבתי, לבוש בסרמטוטי, ליד השולחן המאולתר. מסביבי הוקרנו על המסכים קטעים נבחרים משהותי באי. בעוד אני רואה לראשונה את הקדימון בכיכובי המשיך מוחי להפוך בשאלה שוב ושוב. המוח שדוכא במשך חודשים רבים עבד בטעינת יתר. כמו תקליט שמנוגן במהירות משולשת. מריץ אפשרויות ותסריטים. מי זה X. מי תיהיה אותה אישיות אלמונית שארחה לי לחברה במשך השנה האחרונה? איזה דמות ילבש חברי הדמיוני. מה הוא ילבש לארוע? מה יהיו מילותיו הראשונות ? איך אני אגיב? על המסכים הוקרנו כל מני קטעים שאפילו לא זכרתי שקרו לי. רחמתי על המסכן שעל המסך. עליבותו היתה מזעזעת. לא חשתי שום זהות עמו. למרות שידעתי שהוא - זה אני. התביישתי בשבילו. לא התביישתי בעצמי. הנה המסכן בוכה וממלמל את שמה של אישתי והילדים. מתחנן לחזור הביתה. היה קשה להתרכז בקורה סביבי, כשרק שאלה אחת חוזרת ומנקרת במוחי – מי יהיה X? ידעתי שלא חשוב מי זה יהיה אני אשמח לפגוש אותו, לשוחח עמו, לשאול אותו שאלות. הסופר מוח שלי החל להפציץ אותי בעשרות שאלות רלבנטיות. שאלות שענינו אותי ובטח גם את הצופים בבית. בעוד המסכן על המסך מאונן אל תוך הלילה ניסיתי לדמיין איך יראה X. משחזר ודולה מזכרוני פנים שצולמו על עטיפות ספרים, תקליטים, סרטים, ראיונות בטלויזיה. עכשיו על המסך, הפליט האומלל, אוכל לטאה חיה בהנאה רבה. אותו, מי זה X, כלל לא עניין. הוא לא רצה לפתור את המשוואה ואולי כן.
רצף התמונות על המסך קפא. פרצוף עבדקן בעל צלם אנושי מתפורר מילא את כל המסך. עיניו הנוקבות כמו מנסות לחדור אותו. פיו פעור בצעקה אילמת, מתריסה. הגיע הרגע! ידעתי שבעוד שניות ספורות אני אפגוש את X. ה-X שלי שזכה לרוב הקולות של הצופים בבית. ו-X הוא.......
"אני אקח את כל הכסף ואתבע את התוכנית המזויינת הזו" שמעתי מישהו עם הקול שלי צורח. הייתה זו צרחה שמעבר לצרחה. צרחה שאיבדה חלק מהאנושיות שלה. צרחה של אדם שחשב שהוא כבר התמודד עם הגרוע ביותר. איבד את שפיות דעתו וזכה בה מחדש. רק בכדי לגלות שהכל היה לחינם. לא עזרו כל מילות 'התירגע' שנשלחו לעברי. אם לא היו אוחזים בי שלושה הייתי מזנק אל גרונו וקורע אותו בשיני.
"אתה קראת את הכללים. נבחנת עליהם. אינך יכול לטעון עכשיו שלא ידעת."
"זו רק סמנטיקה" הטחתי לעברו. "אתם הוניתם אותי, סדרתם אותי. גנבתם שנה מחיי"
"שנה שתמורתה זכית במליון דולר. זה, חוץ מהעשרת אלפים שמשפחתך קבלה בכל חודש ששהית על האי"
"אתה יודע מה אתה יכול לעשות עם הכסף שלך ?" נבחתי לתוך פרצופו המעונב.
"תרגע" הוא חזר ואמר בפעם האלף "אני מבין שעברת תקופה קשה. זו הסיבה היחידה שאני עדיין סבלני אליך. אבל תבין שהכל כשר, הכל תקין. הכל נעשה על פי הכללים ו-X נבחר על פי בחירת הקהל. למעשה זהו ה-X הכי ידוע בעולם. אתה צריך להיות מרוצה מאוד שפגשת אותו"
השיחה התנהלה בצעקות בחלל המגורים של ההפקה. סגן מנהל הרשת טס בכבודו ובעצמו לאי שלי בכדי להכיר מקרוב את מכונת הכסף החדשה. רק שהשיחה לא התנהלה בדיוק כמו שהוא ציפהץ
" ה-X הזה לא היה צריך בכלל להיות מועמד לבחירת הקהל. " צרחתי אליו. "זו הונאה ברורה. זהו שקר רהבתני שרק הרשת השקרנית שלכם יכולה להגות ולעוות. אתם תעשו הכל בשביל עוד קצת ריטיינג. כל מעשה שפל רק בכדי שתוכלו למכור עוד פרסומות."
בשלב זה סבלנותו פקעה והוא קם ויצא. שלושת השרירנים שמאחורי עצרו אותי שוב מלעוט עליו. רציתי לשוב להתכדר ולבכות. אבל הפרס הזה היה כבר מאחורי. אזיקי הציליויזציה נסגרו מחדש על אצילי ידי. הונפתי באויר כמו חבילה והובלתי ללא שום כבוד והדר ליציאה ולמטוס שיחזיר אותי הבייתה.
"ש-ק-ר-נ-י-ם" צרחתי בניסיון אחרון. "ר-מ-א-י-ם עלובים. אם לתוכנית המזורגגת שלכם קוראים ארוחת ערב עם X. אז איפה X? לא יתכן ש- X זה אני. אני לא אוכל ארוחת ערב עם עצמי. אני לא מטורף. אני רוצה את X. מספיק הייתי שנה לבד. אני רוצה את הארוחה עם X. ה-ב-ט-ח-ת-ם!!
אתם שומעים? ארוחה עם X!!!"
© כל הזכויות שמורות לרונן
