נחמה

                                                     נחמה

ברבות השנים

בין אהילי ילדותו של האדם

חושפת הגלות את נוף פניה המכורכם.

בתחלופת העונות משיב קנבס הנעורים,

את כל הנשתמר בו מרגעי האושר הדק.

חולות העבר נושפים סביב

אמיצים לזכור את צעיפי המאורעות,

אך מחושיהם קהו זה מכבר

מידפקים על פני כאב התשליל.

לעלום לא אחוש עוד

את נפץ אהבתי הראשונה

לעולם לא אלחש עוד

את אושרי למול חום שפתותייך.

יד ויד אכרוך תבשיל צמרירי

לרגליי הלאות,

ואבעיר פעם נוספת אח ממורקת

לנחם סבלותיו

של אדם זקן.