בנצבי מקבל חנינה

את בנצבי שיחררו בשנה השביעית.

הם ניקו לו שליש על התנהגות טובה והנשיא קיצר לו חצי מהעונש.

אני זוכר אותו, איזה מאושר הוא היה. הוא אמר לי: "שיו ניסים, אני מבטיח, אני אחזור לבקר אותך, אפילו עם כל המצב החרא פה".

אמרתי לו שבסדר, שאני אחכה אבל ישר ידעתי, הוא כמו כולם, אומרים אבל לא חוזרים.

אני מבין אותו, גם אני לא הייתי רוצה לחזור לפה, סיוט של מקום, עונש לא הוגן אפילו לחלאות המין האנושי כמוני וכמו בנצבי, אבל בן צבי השתחרר בשנה השביעית וכמו שזה נראה אני עמדתי לבלות כאן עוד הרבה זמן.

לא קורה כל יום שמישהו משתחרר אז ביום האחרון שלו פה עשינו לו מסיבה, דוידוביץ ממול, עם קצת מאמץ השיג גראס והכין גו'ינטים ואללוף הביא כמה בירות.

בערב כבר לוויתי את בנצבי לבד.

איזה מאושר הוא היה כשפתחו לו את השער הראשי, כשסוף-סוף הוא החליף בגדים.

אבל הכי שמח הוא היה כשהכניסו אותו לחדרון "שלוש על שלוש" עם מיטת קומתיים, אסלה בלי הפלסטיק, שותף לחדר שקראו לו "ביג מאמא" ונעלו את הדלת.

הוא הסתובב אליי אוחז בסורגים וחיוך אדיר על השפתיים: "סוף-סוף שיחררו אותי ניסים, סוף- סוף אני חופשי"

לא יכולתי שלא לפרוץ בבכי, משמחה כמובן, בשביל בנצבי.

או שלא.

לצערי אני הייתי צריך לצאת מבית הסוהר ואנשי השב"ס ליוו אותי החוצה, לבית כלא משלי.