אפריל 1945.
מוקש.. בום... תראך , רגליים עפות באוויר.
חושך. כלום.
מתעורר בבית החולים, בודק את המצב.
קטוע רגליים עד הביצים.
"הנכות היא בראש": אומר לו הרופא.
כיוון שהרגליים הוחזרו לבורא, אוטומטית, הנכות עברה לראש, ברור.
חצי סרן סרגיי מקוב לבוש מדים חדשים, מגוהצים, מעוטרים מדליות נוצצות ודרגות.
רק מכנס מכופל מתחת לגדמים גורע מהזוהר.
חייל חסון ושמו סשה, מאמץ אותו לידיו.
כתינוק מגודל הוא אוחז בכתפיו הרחבות של החייל המלווה.
מספר אישי 443111 מוחזר בטיסה לביתו.
דפיקה על הדלת.
אשתו הצעירה, יפיפייה, זהובת שיער ושמה טוניה, עומדת בפתח.
סשה מושיט לה כמה ניירות וצרור חפצים אישיים, צועד פנימה, לתוך הבית.
מושיב את בעלה על כורסא מרופדת אריג צבעוני,
מצדיע לשניהם ונעלם.
טוניה ניגשת לכורסא המכילה את סרגיי, יורדת על ברכיה, ממלמלת: "אתה חי".
דממה.
שכנים מצטופפים בפתח הדלת. בוהים במתרחש.
אביו של סרגיי, פורץ לחדר, מבחין בבנו, מצליב איתו מבט, קופא במקומו.
דקות ארוכות של דו שיח דומם, מבטים נוקבים.
בין רגע הקהל מתפזר.
הדלת נטרקת.
לקראת הערב אביו חוזר עם משטח עץ מרובע מרופד עור, הנע על ארבעה גלגלי ברזל (מין סקטבורד)
ושני משוטים חתוכים למחצה, משויפים ומותאמים לצורך חדש.
"רכב צמוד, דגם מקוצר, מודל 1945, כיסא גלגלים לגיבורים", מסנן אביו ויוצא החוצה.
סרגיי, נאחז במשענות היד של הכורסא, מסובב את גופו.
זוחל על גחונו כתינוק שלמד זה מכבר לעלות ולרדת ממקומות ישיבה.
מתמקם על רכבו החדש שהוצמד לכורסתו.
נועץ את המשוטים ברצפה ומתחיל להסיע את עצמו לאט, לאט ברחבי החדר.
שומע נקישות פטיש מעבר לדלת, ציוץ המסור.
אביו בונה עבורו דרך גישה לביתו.
ייקח לו כמה ימים להתאמן לנוע ברחבי הבית.
ואז כשאביו יסיים את מלאכתו, דרכו לעולם החיצון תהיינה סלולה.
הלילה יורד.
מותש, שוכב לו במיטה. עיניו עצומות.
טוניה חוזרת בשעת לילה מאוחרת. מנסה לא להרעיש, נשכבת לצדו.
כך עד שהשחר מפציע, שכובים זה ליד זה, לא מעיזים לגעת.
גופו נקרע מתשוקה אליה. כל חמשת שנות המלחמה החזיק מעמד רק עבור רגע זה, לחזור ולהיות לצידה.
הוא נוצר את רגשותיו.
לא לפני שתתחנן אליו. לא את רחמיה הוא צריך, את אהבתה.
היא קמה להכין את ארוחת הבוקר.
הוא פוקח את עיניו, יורד ממיטתם אל המשטח העור הקריר.
היא שולחת אליו מבט מתחנן, כואב, טעון אהבה, כמו אז,
כשהיה הוא גבר בריא, יפה, מבריק, בעל ומאהב, אהוב ליבה.
עוצמות רגשותיה בוערות בעיניה הענקיות, הירקרקות, מפתח שפתיה החושניות.
גוף חטוב בשמלת קיץ דקיקה.
היא עושה לעברו צעד קטן, הססני, מיישרת אליו את מבטה, מחפשת את אישורו.
הוא לא זז ממקומו.
היא מתקרבת אליו בהילוך איטי, פורץ ארשת האדישות המזויפת שעל פניו.
מצמיד את ראשו בין ירכיה.
פניו מתחפרות בשקע לוהט, תחת שמלתה.
לשונו חודרת לתוכה, לוגמת את טעמה הנדיר.
היא מטילה את עצמה לגדמיו.
הוא לא מסיר את מבטו מפניה, דוגם את רגשותיה.
מושך את גופו אל גופה, שפתיו טורפות את שפתיה.
קורע בשיניו את בד שמלתה מעל שדיה.
נצמד אל פטמותיה.
חודר לתוכה.
נעצר.
מתמסר לקצב תנועותיה.
שניהם לכודים שעות במעשה אהבה שלא יודע סובא.
מותשים, נרדמים על הרצפה.
הוא מתעורר למגע אצבעותיה, הנוגעות בגלד.
מבטו לוכד את מבטה הקר והמרוחק.
"תסתלקי", הוא אומר לה בנחישות בקולו הצרוד.
היא מושחת מעליה את שמלתה, קמה על רגליה.
לא סבה את ראשה, חרש עוזבת את ביתה.
לבוש מדים, מפלס את דרכו החוצה, במורד משטח העץ שבנה אביו עבורו.
אקדחו לצד גופו מושך את חגורתו, מיטלטל מצד אל צד.
"רכבו" דוהר אל השביל ומקפץ על האבנים.
כלבי הכפר מזדנבים אחריו. שומרים מרחק.
עכשיו הוא מנהיגם והם מצייתים לו.
עיניו בגובה עיניהם.
עולמו החדש נפרש לפניו מגובה עיניו של כלב רחוב משוטת.
לא כן, ילדי הכפר.
הם רודפים את סרגי ופמלייתו, מצחקקים, משמיעים נביחות רמות, משליחים אבנים לעברו, קוראים לו "גדם מתנועה".
כלבי פמלייתו ניתקים ממנו ורודפים אחר הילדים.
זקני הכפר שנותרו בחיים חומקים ממנו, מסיטים את מבטם מחרפת המראה
של קצין צבא האדום קטוע רגליים שלא זכה לו לכיסא גלגלים אומלל.
סרגי מקוב, גיבור מלחמה מודל 1945, חסר כל, שכוח אל נמצא לקראת הערב ירוי בראשו.
צלב עץ מתנוסס מעל קברו.
פמליית הכלבים הנאמנה רובצת סביב במשמר הכבוד למנהיגה הנערץ.
הנכות היא בראש.
