המשחק שכולנו בסופו של דבר נפסיד בו..

אמא היקרה,

מה קרה לך ביום שלישי?

זוכרת שהיינו אמורים להפגש בפארק?

כבר שכחת אותי.

כמו כל יום שלישי,

אני מסיימת מוקדם בגן,

והיינו הולכים,

לפארק

ובדרך הביתה,

היינו קונים גלידה.

אבל השבוע אבא אסף אותי מהגן

ולקח אותי ישר הביתה.

אני זוכרת,

לפעמים היית מרשה גם לחן להצטרף אלינו,

בפארק.

תמיד הרגשתי שאת נפגעת כשהייתי מזמינה אותה,

שהרגשת שהזמן הזה אמור להיות רק שלנו,

שאני כבר לא המעריכה אותך,

ופשוט הייתי יושבת,

משחקת עם חן.

צוחקת.

אף פעם לא הבנתי מה היה לך רע פה

ולמה לא אמרת שלום?

איך יכולת להתיאש כל כך בקלות?

לעולם לא אבין למה הכל הסתיים.

או את סטרטגיית המשחק המרושע הזה,

המשחק שכולנו בסופו של דבר נפסיד בו,

"למה לשחק?" שאלתי אותך פעם,

אמרת עם חיוך קטן,

"כדי להוכיח שחזקים,

אולי את תהיי הראשונה שתנצח"

לעולם לא אבין איך יכולת לשכוח,

ולמה אני לא יכולתי..

לפעמים אני תופסת את עצמי,

אני נקרעת מהעולם הזה,

תופסת את עצמי ימים שלמים פשוט חייה,

בלי לדעת כבר מה אמיתי,

ומה נשאר חלום,

מה סיוט

לפעמים אני לא מבדילה בין הפחדים מהסיוטים,

לאלה שבחיים.

למה אני לא מבינה שכבר לא תחזרי?

שבכלל לא רצית להשאר איתי?

איך הזמן הלך ונאבד.

נעלם.

ברח לי בין האצבאות

לעולם לא אסלח לך,

שברחת ולא חזרת

לעולם לא אסלח לאלוקים שגנב אותך

הוא עשה אותך חלשה,

למרות שבטביעות את היית גיבורה,

יכולנו להיות הראשונים

ביחד,

שינצחו.

את הגיבורה שלי

ולעולם תמשיכי כך,

לעולם לא אסלח לעצמי,

שבאותו יום,

בפארק,

צחקתי.

לא אמרתי לך שאת טועה,

שלא חיבקתי אותך אף פעם,

שלא אמרתי שזה ממש לא ככה,

שאני אוהבת אותך.

שאני מתגעגעת.

ושבשבילך אני אנצח,

אנצח במשחק הזה נגד העולם..