חלק 1-
יושבים במכונית שלו הוא לובש חולצה כחולה ומכנס ספורטיבי ארשת פניו משדרת מתח ועם זאת התרגשות בלתי מוסברת, יש שקט באוויר יש אנשים שימצאו את השקט הזה מביך אבל אני מוצאת אותו קסום.
כל כך בטוח לי איתו כל כל נכון, האוטו מניב ריח סוכריה מתוקה ריח שעושה לי צמרמורת ומטריף לי את כל החושים אני כל כך רוצה לנשק אותו אבל אני מאופקת אני משדרת איפוק ,בין שתיקה לשתיקה אני רואה אותו בוחן אותי מכף רגל ועד ראש מוודא שהכל נשאר במקום ,כשהוא רואה שהכל פחות או יותר נשאר אותו הדבר פלוס שידרוגים הוא שותק וממשיך בשלו.
אנחנו יוצאים מהאוטו הגענו למקום שבהמשך הולך להיות מקום המחבוא שלנו המקום בוא נחשוף את תשוקותינו פחדינו ואהבתנו האדירה ,כששנינו יוצאים מהאוטו אני מביטה בו והוא בי שנינו עומדים עכשיו בלי לומר כלום הוא מחבק אותי חיבוק חם אמיתי ואוהב שאומר התגעגעת קשה לי לנשום, הוא מרגש אותי ,הוא מסעיר אותי ,הוא מעורר בי את כל החושים ,הוא מפיל אותי לרצפה בנוק אוט אף פעם לא הייתי מסוגלת להבין את הכח שלו עלי גבר מושך מיוחד ומדהים הוא חי נושם ובועט רק בשביל הרגש ,הוא טוטאלי ,קיצוני ,ופזיז אבל אני מטורפת עליו אני מאוהבת בו עד אין סוף עד טירוף עד כאב אפילו עכשיו אחרי שנתיים.
אחרי חיבוק חם ומיוחד אני נושמת לרגע אני נושמת את הריח שלו אנחנו מדברים דיבורי סרק דיבורים חסרי משמעות כבר אמרנו הכל בטלפון דיברנו שעות הגיע הזמן לעשות לאהוב אחרי שנתיים של נתק,
הוא מדבר ומדבר והמתח גואה בי מאיים להתפרץ כל רגע אני מחליטה להיות קיצונית לעשות משהוא קיצוני משוגע מטורף שבכלל לא התאים לי, אני מתקרבת אליו מלטפת את פניו הוא שותק ומביט בי, בלי לומר מילה אני מקרבת אותו אלי ומנשקת אותו הוא לא נרתע ,תוך שניה הוא מתמסר אלי ומנשק אותי בחוזקה הנשיקה הזאת ממלא את כל המצברים האבודים איזה אושר ,איזו אהבה העולם שותק עכשיו מכבד את הרגע הקסום הזה הרגע שבו זוג אוהבים חולק את מתת האהבה הכי טהורה ויפה בעולם.
מהיום הזה קרו כל כך הרבה דברים ששינו אותי לנצח
חלק 2-
אני חוזרת אחורה.
חודש אחורה אני בשיעור יושבת בשולחן היום יפה לא מעונן מידי אך גם לא חמים ונעים ניתן לראות שזה הוא תחילתו של חורף.כולם יושבים בשולחנות ועושים דברים כמדומני כותבים או מדברים או מדברים וכותבים לידי יושבת החברה שלי שגם כשאני בכלל לא מדברת איתה היא עדיין החברה שלי באופן היפוטתי ומוזר שכזה.היום הזה נראה רגיל יותר מתמיד כך שאם יקרה איזשהוא דבר מסעיר זה יהיה מחשיד למדי, המורה מדברת ומזבירה משהוא על הלוח כרגע כולם נראים די מרוכזים כנראה שזה חושב אולי גם אני צריכה להקשיב, אני פותחת את המבחן בהיסטוריה מהשיעור הקודם קיבלתי ציון מעולה איזה כיף, איך כולם הולכים להיות גאים בי ,אני חושבת לעצמי, וכשאני חושבת על זה יותר לעומק זה יהיה טימטום מוחלט מצדם משום שמבחן בהיסטוריה הוא לא יותר מזכירת כמות עצומה של מילים ושירבוטם על דף במרוץ כנגד הזמן,כשאני חושבת על זה יותר לעומק אני אפילו די כועסת על ההורים שלי שמתנים את גאוותם אלי לפי ציוני המבחנים שלי דבר שגורם לי לחשוב אם אני גאה בעצמי בכלל?ומהיא הגאווה העצמית והאם היא מתחילה בקבלתם של אחרים אותי או קבלת עצמי קודם לכן?.
אני לא יודעת מה הביא אותי לעשות את המעשה שעשיתי אבל הוצאתי את הפלאפון מהתיק סתם ככה בלי שום סיבה מיוחדת ,כשאני חושבת על זה עכשיו זה נראה לי כמו אינסטינגט טלפטי כזה שביני לבינו. הוצאתי את הפלאפון ובאופו מפתיע על הצג ראיתי הודעה מתחת לציור החמוד של ההודעה שיש לי על הפלאפון ,מן מכתב כזה עם כנפיים, ראיתי מספר שלא יכלתי לזהות פתחתי את ההודעה.
כשהייתי בת 10 וחצי שברתי את היד ,אני לא זוכרת הרבה מהיום הזה למעשה אני לא זוכרת כלום פרט לדבר אחד, כשנפלתי באותו הרגע לא הרגשתי כלום עוצמת הנפילה של המרפק שלי באדמה זעזעה אותי עד כדי כך שלא הייתי מסוגלת לנשום היו דרושות עשרים שניות על מנת להחזיר לי את נשימתי אחרי הנשימה הראשונה בא הכאב והתחלתי לבכות.
השם שלו הופיע על המסך היה לי קשה לנשום פתחתי את עיני לרווחה כמו מסרבת להאמין קוראת שוב ושוב את ההודעה ,אני לוחשת לעצמי בשקט מילמולים ומילים לא ברורת שמתחילות במה?ונגמרות בבלבלבלב ובלי ששמתי לב עוד הודעה ,ארבעים וחמש שניות לאחר מכן עוד הודעה ועכישו כבר ממש קשה לי לנשום וכולם רואים את זה ,הם שואלים מה קרה ואם הכל בסדר כאילו קיבלתי אולקוס ואישפזו אותי בבת חולים כרגע. אני אומרת שהכל בסדר אבל כלום לא בסדר אני חייבת לספר למישהוא אז אני מראה לחברה הכי טובה שלי ,זאת שאני לא מדברת איתה כבר שבועיים, את ההודעה בהתחלה היא מופתעת שאני מדברת איתה בכלל אבל בשם ההתגמשות היא מחזירה לי דיבור ובכל מקרה המצב הזה כל כך הזוי שכבר אין ממש מה לחשוב יותר מידי כך שהיא קוראת את ההודעה ומסתכלת עלי במבט שכזה שנדמה לי שגם לה באיזשהוא אופן קצת קשה לנשום .יש לה מן תכונה כזאת שלפיה היא מסוגלת לקחת כאב מאנשים או לחלוק כאב בצורה כל כך אמיתית שלפעמים כשאני רואה אותה בוכה בגלל דבר מה שהיא שמעה או ראתה אני ממש מפחדת עליה. היא נורא יפה וחיננית עיינים גדולות, משקפים גדולות, גומות חן, שפתיים בשרניות ,וטלתלים קצרים בן אדם שכולם אוהבים. טובת לב כזאת מהזן הנדיר ,אינטיליגנטית ברמות מטורפות ,היא מכילה סטוקים אדירים של מידע ולמרות שהיא יותר קטנה ממני בחודשיים יש בה חוכמת חיים שיכולה ללמד אותי דבר או שניים.
אני אף פעם לא הבנתי איך אנחנו נהפכנו החברות הכי טובות מפני שאנחנו כל כך שונות זו מזו ,ממש ההפך המושלם אחת של השניה בכל מובן שהוא זה מתחיל במראה החיצוני לה יש תלתלים קצרים ולי שיער גולש ארוך, אני רזה והיא קצת מלאה, אני דייקנית והיא מעופפת, אני מסודרת באופן כרוני והיא הכי מפוזרת בעולם ,היא טובת לב באופן מוגזם ואני אפשר להודות קצת מכשפה, אבל באופן מוזר אנחנו מסתדרות מצויין ולמרות שיש בינינו המון ויכוחים שהם בדרך כלל ויכוחים אינטלקטואלים משהוא אנחנו אף פעם לא נגררות למריבות ילדותיות ולדרמות בלתי רצויות , אני אוהבת אותה אהבת אמת.
אפילו עכשיו ,כשאנחנו לא מדברות חודש זה לא בגלל מריבה אלה סתם בגלל אי הבנה מטופשת ששתינו בגלל גאווה מטופשת עוד יותר בוחרות באיזהשהוא אופן להתעלם אחת מן השניה .מה שיותר מטומטם בכל העסק הזה הוא שאנחנו עדיין בוחרות לשבת אחת ליד השניה בשיעורים כמו מסרבות להפרד לחלוטין ."מתי הוא שלח את ההודעה הזאת?"היא שואלת אותי." לפני שעתיים" אני עונה." רק עכשיו ראיתי" אני עונה לה באדישות שכזאת, אבל עם זאת בנימה של אושר שאנחנו סוף סוף מדברות."תחזירי לו הודעה" היא אומרת ומסתובבת כאילו חזרנו לא לדבר לבנתיים. אני מהנהנת בראשי ועובדת על כתיבת ההודעה .
מה לרשום? מה צריך לרשום במצב כזה ? ולמה אני צריכה לדבר בהודעות ?איזה דור דפוק ! דור של מסרים לא ברורים ,מה אני אמורה להבין ממהודעה שלו ?שהוא התגעגע?שהוא מצטער?שהוא צריך כליה? מה ,מה ,מה?.
אני רוצה להתיעץ בה אבל אנחנו לא מדברות ככה שזה מעצבן אותי אפילו עוד יותר.
לבסוף אני כותבת הודעה מתאימה ושולחת אותה אני מחכה לתשובה עכשיו כבר שום דבר לא מענין יותר.
המשך יבוא..
