אני אף פעם לא יודע מה לומר כדי לנחם אנשים.
תמיד אני שוקד שעות לפני המפגש עם המנוחם התורן על מילים שאומר כשאפגוש בו, אך ברגע שמבטנו מצטלבים, המילים שבחרתי בקפידה קודם נעלמות כלא היו מתחת ללשון, וכל שנותר לי הוא לאלתר. אף אחד לא אוהב לאלתר, במיוחד לא במצבים עדינים שכאלו.
אני לא מבין איך איש לא חשב על המצאת חוברת תנחומים, הרי יש כל כך הרבה רעיונות לברכות מכל הסוגים לכל האירועים, אך הדבר הקשה באמת הוא לנחם איש בצערו ולא לברכו בשמחתו, כנראה שאנחנו עדיין לא בוגרים מספיק כדי להתמודד עם הצער בגלוי, פשוט מדחיקים אותו עד שהוא מופיע ואז מחביאים אותו בארון שוב.
ישנם כאלו הדוגלים בחוש הומור לכל מצב, גם למקרה המצער ביותר. אך בחירה בחוש ההומור היא כהליכה על חבל דק מאוד מעל בור נחשים, מילה אחת שלא במקום או שתפורש לא נכונה, ואתה נופל ללא דרך חזרה. ישנם כאלו אשר מעדיפים להמעיט במילים, ולבטא רגשות בצורה גופנית, תיאטרלית יותר, כבכי או חיבוק חם או מנחם. אך אני מעולם לא הייתי שחקן טוב במיוחד, אפילו בתיכון לקחו ממני את התפקיד בטקס הסיום של בחור אשר עומד בצד הבמה משום שלטענת המארגנים לא הייתי אמין, לא הייתי אמין בתור בחור שעומד, ועמדתי.
הדבר הגרוע ביותר לעשות במצב עדין שכזה הוא לשתוק. אנשים משתמשים יותר מידי בקלות במושג "שתיקה רועמת", כשאתה עומד מול חבר אשר שרוי באבל, הוא מביט בך, אתה מביט בו בחזרה, אתה יודע שצריך לומר משהו, אך המילים לא יוצאת לך מהפה, אם זה בגלל פחד, הלם או קיפאון כללי, אתה עומד כמו בול עץ באמצע החדר ואפילו הגה לא יוצא מפיך פרט לנעימה קלה של אי נוחות, אפילו הכלב מתבונן בך כאומר, "תגיד משהו, אידיוט, פשוט תגיד כל דבר". זוהי "שתיקה רועמת".
היום הגעתי רגוע, כמה שזה נשמע אבסורדי, הגעתי רגוע להלוויה. הסיבה שהגעתי רגוע היא דנית.
אני זוכר את השיעורים בביולוגיה, כלומר בשיעורים שבהן לא נרדמתי על היד, ובסוף השיעור הרגשתי שחיל הרגלים של מפקדת הנמלים עורך מצעד ראווה על הזרוע שלי, הדבר הראשון שלימדו אותנו, כדי שהיה ברור לכולם, שבנים ובנות נוצרו מחומר שונה. בנים מכרומוזום X ובנות מכרומוזום Y ומכאן מגיעה המסקנה העיקרית שכרומוזום Y עמוס במאגרים של טאקט ואילו לכרומוזום X לא נותרה אף טיפה. כן, בנות יודעות להתנהג בכל מצב, בצורה נכונה, מה להגיד, מה לעשות, איפה לעמוד, אין מה לעשות זה בגנים. לכן הגעתי רגוע, יש מי שיוביל את המפגש טעון הרגשות הזה וינווט אותו למקומות הרצויים, הבאתי איתי מטען עמוס בטאקט, הבאתי איתי את דנית.
הרגע הגדול הגיע, אני ודנית נעמדנו בשורה, הידועה יותר בכינוי "שורת המנחמים". הטקס היה מאוד מסודר וסימטרי, ממש הרגשתי כאילו שוטר תנועה מכוון את המנחמים לעבר המנוחמים בקו ישר, מבלי לדפוק את לוח הזמנים. כנראה רק כשזה מגיע לאבל אנחנו נהיים מתורבתים.
כשהגיע תורי ותור דנית לעבור על פני המנוחמים, פשוט חזרתי על דבריה ותנועותיה. למרות שאני הסיבה שדנית נמצאת בהלוויה הזו, הרי המנוחמים הם קרובים רחוקים קרובים שלי, הרגשתי כאילו אני זה שאינו שייך. דנית התקרבה אל כל אחד בחום ורוך, לחלק לחצה את היד וחלק זכו לחיבוק חם, אני עדיין לא יודע לבצע את הסינון הזה לבדי אז פשוט חזרתי אחריה, נראיתי כמו הופעה גרועה של פנטומימאי רחוב. הכול הלך חלק עד שהגענו למנוחם הרחוק, אחת הנשים הלבושות בשחור שאותה הכרתי ממש במעורפל משכה את דנית לעברה והחלה לדבר איתה עלי, כול זה ממש לא הפריע לי רק שהמנוחם האחרון שאותו ממש לא זיהיתי סימן לי להמשיך, ממש כמו מפעיל מתקנים בלונה פארק, "נו ילד את מעכב פה את התור לכולם".
שוב הרגשת הבהלה הכבדה נחתה על כתפי, כמעט משתקת אותי לגמרי, אגלי זיעה הופיעו לפתע על מצחי, הרגשתי חולשה ברגליים, וראיתי מרחוק כיצד הגמגום מגיע. "משתתף בצערך", אמרתי בקול רציני אך לא ממש בטוח, ואז הגיעה הדילמה הגדולה, ללחוץ או לחבק, להתקרב או להמשיך קדימה, עמדתי כמה שניות שנראו כנצח ללא תזוזה, לא ממש יודע מה לעשות, אך למזלי דנית שהבחינה בי התעשתה במהירות וזרקה אותי בדחיפה עדינה לעבר המנוחם, החיבוק לא איחר להגיע, "תודה רבה", אמר לי הבחור המגודל, "זה חשוב לנו מאוד".
הרגשתי ממש טוב עם עצמי, מה שנראה מאוד דבילי, עמדתי עם חיוך פרוש על פני בהלוויה של קרוב משפחה. עברתי את המבחן בהצלחה, אז נכון שהעתקתי מחבר, אך מה שחשוב הוא הציון ולא הדרך, ובינינו מותר לרמות מידי פעם, להלוויה הבאה אני כבר אלמד לבד.
