עין העכבר / רחל ויידמן
הנסיעה מכבידה. משמאלי, בעיניים אדומות מבכי עצור, מלטפת אשתי את גופי. מלפני שני בניי, צמודים לנהג, שותקים. תמונות לא סדורות חולפות בהבזק מבעד למסך עיני ומתארגנות לאיטן למקטעים רצופים:
כתפי הימנית פתחה ראשונה במחול השדים. כאילו השתילו לתוך שרירי ויברטור רב מעללים. מפעם לפעם היתה רגיעה. כשידי השמאלית הצטרפה, לא היתה כל הפתעה. כפות הידיים המשיכו בנגינה והתעלמו בזדון מהפגנתם העצמאית של שרירי הזרועות. האצבעות פרטו והשרירים קפצו. ובאחת גם הן התעייפו, התכווצו ושבתו. אגודל ,קמיצה, אמה וזרת התכנסו אל פנים כף היד ונותרה רק אצבע שמאל, הפליטה, וזו המשיכה במלאכת העשייה. לפקודה "אצבע כווני" ידעה הוד רוממותה אצבעי, ללחוץ על כפתור ידעני ואז, נידלק המרקע, התרוממה הכורסא, הכיסא סבב והשער נפתח. משימתה השנייה של בת בריתי, אצבעי השמאלית, ההקלדה. גלשנו, למדנו, שוחחנו, אהבנו, הכל במשותף, בהרמוניה מלאה, אני והיא. הרומן לא שרד וכמו אחיותיה לאותה כף היד, התמרדה והשתתקה.
עוד זו האצבע נפרדה ללא רשות וללא כל זכות, פצחו מיתרי קולי בקקופוניה אמיתית. גוון צלילם הועם. הטווח קטן. בימים אחרים שררה משיכה אדירה בין השניים. רצוני, המפקד העליון והם, הששים אלי מגע , פיקודי. את דעותיי הנחרצות לא מנעתי מאיש. את קולי הערב השמעתי ברוב עם, כזמר מוביל במפגשים חברתיים. ושני מיתרי חיזקו בגאון את כבודי וצרכי. אל מיתרי הקול המתמרדים, הצטרפו שרירי הוושט האלמוניים. לשוני ושפתי לא בטאו מעולם כל טרוניה או בקשה, אל שרירי הבליעה. אלה עשו בדממה את מלאכתם נאמנה. שפתי טעמו, שיני נגסו וחיכי התענג למגע של תפוח חמצמץ, עוגת שוקולד חמה ובגט עטוי שום בחמאה.
המיתרים פסקו מזמרתם, הבולענים השריריים פנו לשנת תמיד והאצבע התכנסה אל בין אבותיה.
והרגליים, כלונסאות לכל דבר. לנפילות הראשונות התייחסתי בזלזול. הצעדים הפכו למהוססים לאיטיים ונתמכים. עד לנפילה שהושיבה אותי לתמיד.
רונן ואני, יצאנו לערוך קניות לקראת כניסתו לכיתה א'. שלושה ליצנים הנעימו את זמנם של העוברים והשבים. הדוחק היה רב. הרמתי את רונן על כתפי ואז, ללא כל סימנים מוקדמים, קרסו רגלי. שנינו עפנו אל בין הקהל. איבדתי הכרתי לחלקיקי הדקה. כשהקצתי שאל רונן בקול בוכים:
"אבא, אבא, אתה לא הולך למות?"
"מה פתאום, אני לא הולך למות!" השבתי בקול בוטח, והמשכתי "נפלתי בגלל הצפיפות. יותר זה לא יקרה."
נותרנו אני והרואות, אני והמביטות, אני והנועצות, אני והחודרות. העיניים.
בלילה כשהן נעצמות, חיי האבודים מתעוררים לחיים. תקליטור 'החומה' של פינק פלויד מתנגן, ידי מכדררות לאורך ולרוחב חצר ילדותי, אני מקפץ ומטביע, מרחף, חוסם ועוקף, המנגינה מתעצמת, התופים רועמים והכדור מנפץ את שמשת חלוני. עיני נפקחות וננעצות באין מוחשי של תקרה אפורה, ללא מילה ותנועה .
יש שנשימת אשתי צובעת את אפרוריות התקרה במראות אהבה רחוקה. פי מלחש מילות אהבה. שפתי מנשקות ולשוני טועמת. ידי משוטטות, נוגעות ומרחפות. גופי מתקמר ומתיישר ורגלי מחבקות. זיכרון טעמה וריחה, לופתים את חזי. יד נוקשה מטלטלת את מעי. לגעת, לטעום, לחבק, לאבד את גופי בתוכה. עוצם עיני בעוצמה ומגרש את המראָה המכזיבה.
הנסיעה נמשכת. נשימתי הדועכת מפרה את הדממה. בלימה פתאומית מרעידה את גופי . "מוסי" נזעקת אשתי. מאז נולדו הילדים חזרתי להיות 'עמוס' שם היוולדי. 'מוסי' הושאר אי שם מאחור, יחד עם הצאן, השקמים, הבתולים, התלתלים הזהובים, החליל והמפוחית. "מוסי הכל בסדר?" גחנה לעברי. הבטנו אל תוך עיננו. בעיניה ראיתי את שהיא מבחינה בנפשי. העיניים לחשו געגוע. האישונים ליטפו את פניה. הלובן חיבק את הנשמה. "הכל בסדר?" שאל הבכור והצעיר אמר: "תפסיקו עם השטויות האלה, מה כבר יכול להיות בסדר?" לו היינו בבית, אשתי היתה פוצחת בקיתוני תוכחה. חשתי בעיניהם הנעוצות כסכינים בגבו המתעלם והנחוש של בן זקוניי. כל כך רציתי לגונן עליך, ילדי הכעוס והפגוע. נותרתי היום רק עם עיני ואתה כבר לא מישיר אלי מבט. אף את עין העכבר כבר השארתי מאחור. העין הכותבת, העין המדברת, העין האוהבת. שמחת בית השואבה מתגמדת, מול זו שפרצה בביתנו, עת עין העכבר הוגשה לי כמתנה. תמונת התקווה, האמונה והצהלה התנוצצה במוחי:
אשתי הסתערה פנימה, עצרה מול עיניי והכריזה "עמוס, הבאתי לך מתנה". כולם רצו לראות. רק שלווה, החתלתול נותר לגרגר בתוך חיקי.
שמעתי את הכלבה נובחת ואת שלושתם מזיזים רהיטים, מתווכחים וצוחקים. ראשית עזבה תזזית הכלבה. חלפה מול עיני, עצרה, הבזיקה מבט מרחרח, ליקקה את כף ידי השמוטה ונעלמה. אחריה פסע רונן, בן זקוניי, נגח בכתפי, ונעלם מטווח ראייתי. בהמתנה דרוכה, עייפו עיני, נעצמו וכולי ערנות.
"תתעורר", יד מוכרת, חמה ורכה, נגעה בגופי "בלי יפתח לא הייתי מצליחה להסתדר", אמרה אשתי. "שטויות", הצהיר יפתח בכורי "איזו הגזמה פראית". בני בכורי. מבטו , עיניו החומות, מצחו הרחב ואפו הנשרי, כאילו נלקחו מתמונות ילדותי. העצב בעיניו פינה מקום לברק מתחדש. המבט השובב, שנעלם לו מזה ימים רבים, התעורר לחיים. שמחתו הפעימה כל נים בלבבי. זרימת דמי וקצב נשמתי נדרכו לקראת המתנה שהצליחה להחזיר לעיני יפתח את הרעננות של ילד בגיל העשרה.
למרגלות כורסתי הונח המחשב הנייד, ומצלמת האינטרנט ניצבה מתריסה בקצה המסך. יפתח, לרגע לא הרפה, עד שיצר תאום מדויק בין עיני, זווית ראשי וגובה המצלמה. על המסך הופיעה מקלדת מדומה ועיני החלו בהקלדה. עיני מביטות, המצלמה קולטת והאות נרשמת. שפתי ומילותיי התגלו מחדש. עיני הכותבות, עיני המשוררות, עיני היוצרות. וכשנוספה לתוכנה גם אפשרות הקול, הושבה אלי זכות הדיבור. קולי המחשבי, המתכתי. אני יושב בכורסת המלך, עיני מקלידות בקשה והיא מגיעה לקצוות כל היקום, כמו בימים רחוקים.
עין העכבר הפכה לבת בריתי העיקרית. לא עוד נעול בתוך גופי המוֹרד. לא עוד שותף צופה, בוחן ואילם.
כל באי ביתי התאזרו בסבלנות, כשעיני חלפה לאיטה על פני המקלדת. מלבד רונן. תחילה הגיע במרוצה לצפות בפלא. אפילו ניהלנו שיחה שגרתית. בפעמים הבאות גילה אי שקט ולבסוף תלש את המצלמה מכנה וצעק: "נמאס לי מהמחשב הזה! מתי כבר תחזור ללכת ולדבר בקול שלך? איזה מין אבא אתה? כששחקנו כדורסל ונפלת, אמרת שזאת רק אבן. כשנפלת באמצע הקניון, הבטחת שזה יותר לא יקרה. אתה סתם שקרן! מבטיח ולא מקיים!" הוא ברח מפני בבכי קולני. נשארתי פעור עיניים, קרוע לבב וללא דמעות לנחם על כאבו.
וכמו כולם, גם אַתְּ עיני העכברית, התחלת לאכזב. כהרמת משקלות הפכה כל תזוזה בעיני. זנחתי אותך כמו את בני ביתי. לא עוד שיחה בטלה, לא עוד שאלה חצופה, לא עוד מילות אהבה. שבתי אל המבטים, העפעוף והמחשבות.
הדרך התארכה. נשימותיי החסרות הלכו ותכפו. מערפילי הכרתי הדהדו סירובי הרבים להצעות הרופא:
"רמת החמצן בדמך יורדת, אני מציע כפתרון מכשיר תומך נשימה."
"וכשהמכשיר לא יעזור, מה אחר כך?" שאלו עיני.
"נצטרך להנשים אותך" ענה.
"ואחר כך?" הקשו מבטי.
בקול מהסס אמר: "אני יכול להציע פתרונות קיימים, וכשאין לי תשובה מעשית, אני משתמש בתקוות, בדמיונות ובאשליות."
הרכב עצר. חשתי בידיים זרות נוגעות, אוחזות ומניידות אותי. מבעד לערפל דו תחמוצת הפחמן שמעתי אתכם, אהובי, בוכים וכואבים, ואת קולך, בני הצעיר, האומר: "אבל הבטחת שלא תמות, אבא!"
כל הזכויות שמורות לכותבת ©
