-3-
הנחתי את ידיי על המקלדת, עצמתי את עיניי, מתחברת לסיפורה של לרה, במקום שנקטע.
מראות המשיכו לרוץ בעיני רוחי, כאילו יד בלתי נראית לחצה בראשי על כפתור PLAY, בכדי להמשיך בהקרנתו של הסרט, שהופסקה באמצע, מסיבה כלשהי.
לרה הורידה בזהירות את המכסה מעל קלידי הפסנתר ,פרסה עליו את זרועותיה הניחה עליהם את ראשה, כך שתוכל להביט לעבר החלון.
יכולתי להתחבר למחשבותיה המעלות את תמונות העבר.
זה היה אחד הימים המאושרים בחייה. לרה בת שיש.
אך היום הוריה לא פקדו אותה עם צאת החמה עם הנשיקות ומתנת יום ההולדת, כפי שנהגו לעשות מדי שנה.
היום, כשהקיצה משנתה, הבחינה בשרשרת כסופה על צווארה ועליה מפתח זעיר.
דחף מסתורי הקפיץ את לרה ממיטתה.
בכותונת הלילה שלה, יחפה, ירדה במהירות במדרגות הקרות לכיוון חדר האורחים.
ללא היסוס דחפה את הדלתות הכבדות ונעמדה בפתח.
פסנתר כנף שנהב עמד ליד החלון במלוא הדרו ולידו כיסא עגול ענבר.
שאגת שימחה פרצה מפיה. היא פסעה לכיוונו על קצות אצבעותיה,
התיישבה על הכיסא שהותאם לגובהה, הורידה מצווארה את השרשרת הכסופה עם המפתח הזעיר,
השחילה אותו לתוך חריץ המנעול המוזהב, סובבה בזהירות והרימה את המכסה הכבד.
פאר בשחור-לבן נפרש לנגד עיניה. קלידים חייכו אליה בחיוך מאופק אך מזמין.
שיעורי המוסיקה שלה היו לה כהפלגות לארצות הקסומות והפסנתר, כספינת הרפתקאות.
כעבור שנתיים החלה להופיע באירועים פרטיים בחוג מצומצם של ידידי משפחתה.
ילדה שברירית הייתה.רעמת שיער נחושת, עיניים ירוקות, תווי פניה אציליים, שפתיה דקות, ארגמן.
צווארה כצוואר הברבור. בהירת עור. נמשים זעירים אל אפה המושלם.
לבושה שמלות תחרה עדינות, מותאמות לגילה, הייתה עולה על הבמה, קדה קידה קצרה לקהל, מתיישבת ליד
הפסנתר ונושקת לקלידיו.
משמיעה תפילה סודית בליבה וכובשת בנגינתה המיוחדת, והוירטואוזית את הקהל המוקסם.
לאחר הופעתה באולם הקונצרטים המפואר, ביום הולדתה ה-19, מצאה בתא הלבשה שלה, מאחורי הקלעים, גבר צעיר שחיכה לה שם כבר שעה ארוכה.
הוא לא התנצל על התפרצותו. ניגש אליה, הביט ארוכות בעיניה וביקש את ידה.
היא הכירה אותו כבר מספר חודשים. הוא היה מורה לפסנתר מבוקש ומבריק.
לרה לא הופתעה מביקורו הבלתי קרוי וכן לא מהצעתו.
זמן רב היה נוהג להגיע לכל הופעה שלה, מתיישב בשורה ראשונה ובסופה של כל הופעה,
שולף שרבית מנצחים התמידית שלו, חותך בפראות את האוויר ומשמיע שריקת התפעלות,
כמצדיע לביצועה המבריק.
בסתר ליבה הייתה לרה מאוהבת בו נואשות.
עכשיו, כשעמד לידה, ליבה החסיר פעימה.
"אני שלך", ענתה לו בקול רגוע וצלול, מביטה הישר לתוך עיניו.
הוא רק נשק קלות לידה, הרים אותה על זרועותיו ונשא עד דלתות ביתה.
כעבור חודש נישאו בעולם קונצרטים אינטימי.
כמה עשרות מוזמנים מהחוג המצומצם של קרובי משפחתה וידידים.
לאחר הכיבוד הקל, זוג מרהיב ביצע כמה יצירות בארבע ידיים לתשואות נלהבות של הקהל הנפעם.
היה זה אירוע בלתי נשכח. לא היה זוג יפה יותר, מבריק יותר, מאושר יותר מי לרה ובעלה בכל רחבי
העיר הענקית הזאת.
הם החליטו לגור בבית הוריה עד שיבנה ביתם בפרברי העיר.
הוא הביא עימו את כלבו.
שלושתם בילו ערבים ארוכים בשיעורי פסנתר ענוגים.
כעבור שלושה חודשים החלו לפקוד אותה כאבי ראש עזים, מלווים לעיטים בתופעה הולכת ומחמירה:
מילים פשוטות היו חומקות מזיכרונה.
גם תוך כדי נגינתה הייתה שכחת מספר העברות, אך כיוון שהייתה ידועה כמאלתרת וירטואוזית,
לא ניתן היה להבחין בקלות בפגם שבנגינתה.
אך לא כן בעלה, שידעה להבחין במעידותיה וכעדות לכך היה שובר את השרבית התורנית שלו בטקס
רהבתני.
הוא הפסיק את הופעותיה מרגע שגילה אצלה תופעות שיחכה, סבור שעליה לנוח מספר שבועות.
בבקרים היה יוצא לעבודתו בקונסרבטוריון וחוזר לארוחת הצהריים.
בוקר אחד כזה לרה קבעה ביקור אצל אחד הנוירוכירורגים הידועים בבירה.
אחרי שבוע של אבחונים, פסק המומחה: "מסיבה לא ידוע תאי זיכרונך מתים בקצב גובר.
תצטרכי להשלים עם זה עד שנגיע למסקנה ברורה על סיבות מחלתך ואז נדע האם נוכל לעזור לך".
בעלה לא ידע לא על כאבי הראש הנוראיים שפקדו אותה ולא על ביקורה אצל מומחה.
עברו חודשיים. לרה הלכה ודעכה, מסתגרת בחדרה.
הוא סבר שהפסיקה להשקיע בנגינתה ואיים עליה בפרידה, אם לא תעלים את פגמי נגינתה
ולא תחזור לעצמה בפרק זמן סביר של חודש-חודשיים.
הוא עמד על כך, שתחזור להתאמן בנגינתה מיידית.
כבר שבוע, מדי ערב הייתה חוזרת על עצמה הסצנה המוזרה ואכזרית שהייתי עדה לה
ביום "ביקורי" אצלם.
חשתי בצעיף הכרוך סביב צווארי, חונק את גרוני. שכחתי ממנו לגמרי. מוללתי אותו באצבעותיי,
מנסה להיזכר היכן אבד לי לפני שנה.
ידיו לפתע היו צצות מול עיניי. ולא ניתן היה לטעות...
זה היה לפי יותר משנה. הלכתי לחגוג את יום הולדתי באחד המסעדות היוקרתיות של הרובע.
ידידיי הביאו לי במתנה יין משובח. שנת בצירו כשנת הולדתי.
הוא עלה להם הון תועפות.
הם החליטו שאני הולכת לשתות את כל הבקבוק לבדי, תוך כדי סעודת גורמה שארכה לה כמה שעות תמימות.
היה זה ערב נפלא: היין, המעדנים שלא אכלתי מעודי והאווירה הנינוחה.
נפשי נחה על כנפיי ארוחת השחיטות.
לקראת סוף הארוחה תחבתי את הבקבוק המפואר עם שאריות היין לתוך התיק.
חברתי הטובה הודיעה לי על הפתעה האמיתית שמצפה לי.
היא כיסתה את עיניי, הובילה אותי לאוטו.
לאחר נסיעה של כרבע שעה, עצרה בחריקה.
עלינו כמה מדרגות. היא פתחה לפני את הדלת. ניחוח יסמין הכה באפי. היא הושיבה אותי בכיסא והודיע,
שמותר לי להוריד את כיסוי העיניים שלי רק כשאוותר לבדי.
ציפיתי בקוצר רוח.
פסיעותיה הרחוקות החרישו, הסרתי את הכיסוי ומצאתי את עצמי באולם אינטימי אפלולי.
תריסר כסאות מרופדי קטיפה בכחול עמוק ופסנתר כנף לבן. אור מעומעם זרם מתאורת ספוטים חבויים
בפינות.
שטיח סיני עבה על ריצפת האולם. קירות שנהב.
לא חשתי בנוח, דרוכה בציפייה.
לגמתי את היין עד הטיפה האחרונה, העברתי ליקוק תאוותני על שפתיי והנחתי את הבקבוק לרגליי.
לפתע האור כבה ורק זרקור זהיר האיר זוג ידיים הנחות על הקלידים.
מוסיקה שמימית החלה זורמת לאוזניי. שיכרון חושים מוחלט אחז בי. לא הורדתי את עיניי מידי הפסנתרן.
היו אילה ידיים בעלות יופי נדיר.
לצלילי נגינתו האחרונים, הזרקור כבה.
דקות אחדות לאחר מכן, חשתי בידיו, מונחות על כתפיי,
פה רך נצמד לפי. התמסרתי לנשיקה הענוגה.
לפתע צעיף ארגמן שלי החל לאט, לאט מתהדק על גרוני.
תחילה זה נראה כמשחק.
אך בבת אחת חשתי חניקה של ממש. הוא משך את הצעיף בחוזקה, מהדק את שפתיו על שפתיי, מלקק את צווארי.
בכוחות אחרונים שלפתי את הבקבוק הריק ובעטתי בחושך.
הוא צנח לרגלי.
רצתי כמטורפת החוצה, נתקלת בכיסאות.
בפתח הדלת עמדו ידידיי, בוהים בי בפליאה.
צנחתי ללא הכרה. התעוררתי בביתי. הם טרחו מסביבי. לא פצתי את פי.
הודיתי להם וביקשתי להניח לי, לבדי.
הם עזבו במבוכה, אך כיבדו את רצוני.
נגעתי בצווארי. צעיפי לא היה כרוך סביבו.
ימים עברו, הסתגרתי בביתי שבועות אחדים. פעמים אינספור חזרתי על אותה "ההפתעה" שהפכה לליל האימים.
בסתר ליבי קיוויתי שכל זה הוא פרי דמיוני. הייתי אז שיכורה כלוט.
עכשיו, כשידיו צצו מול עיניי, נזכרתי בצעיף שנשאר לאחר "ביקורה" של לרה אצלי,
ביקור בריח יסמין.
יסמין....אלוהים אדירים...
זה הריח שחשתי עלי כשהתעוררתי למחרת, לאחר שהתפקחותי.
קפצתי על רגלי.
נזכרתי בלרה, נסוגה לאחור בפחד מחלוני.
בידיי הרועדות אספתי את צעיפי משולחן הכתיבה שלי וכרכתי אותו סביב צווארי.
מצאתי את עצמי בחדר עבודה שלו. שולחן מהגוני מסיבי. ספריה עמוסה לאורך הקירות.
על שולחנו מונחות שורות מסודרות להפליא של חציי השרביות.
הוא ישב שם, ספון בכורסתו, שולף פעם אחר פעם מקלון אחר מהשורות המפחידות שלו ומחזיר אותו באיטיות למקומו.
כעבור דקות ספורות הבחנתי בלרה, נכנסת לחדר, צועדת לקראתו על קצות אצבעותיה.
היא נצמדה לשולחנו והורידה את כובע הבוקרים שלה מראשה.
רעמת שיערה צנחה בכבדות על כתפיה.
כהרף עין שמטה שורות שברי השרביות מפני השולחן הבוהקים. הם התפזרו לכל עבר.
היא הורידה מצווארה שרשרת כסופה ועליה מפתח קטן, שבו נעלה את פסנתרה והניחה אותו בין ידיו.
הוא הרים את פניו, נעץ בה מבט ארוך. צלקת עמוקה פילחה את פניו.
הוא פתח את מגירת שולחנו, חפן צרור צעיפים בשלל צבעים והושיט לה אותו.
היא בחרה בצעיף ארגמן.
ליבי נפל.
השמעתי זעקת אימה.
מדי פעם צללית בריח יסמין הייתה מבליחה לתוך חדר העבודה שלי.
כמהופנטת, הייתי עוקבת אחריה.
מתיישבת מול המחשב.
המצביע היה מהבהב.
בליבי יודעת: לרה מצפה לפרק חדש.
