הוא שכב במיטה, בוכה.
"אתה בוכה"
"כי כואב לי למות"
יכולתי לעשות את המתבקש בדיאלוג הזה ולשאול "למה?" אבל הנחתי שזה היה טמטום מצידי.
"אתה לא מבין "הוא נידב את התשובה "אני בוכה בשבילך ולא בשבילי, אני יודע מה הולך לעבור עלייך, אני עברתי את זה פעם אחת ואני לא רוצה שאתה תעבור את זה שוב"
הוא התחיל להתנשף בכבדות והשתעל
"תקשיב לי ותקשיב טוב, אתה הולך להבטיח לי משהו ולעמוד בו"
"אוקי אני אבטיח מה שאתה רוצה, רק תירגע, תשמור על האנרגיה"
"לא! תקשיב עד הסוף, אני רוצה שתבטיח לי שלא תבכה כשאני אמות"
"למה אתה אומר דברים כאלה?" נלחצתי והמשכתי בקול רועד "איך יש לך לב לבקש ממני דבר כזה?"
"אתה לא מבין כלום! אני אמות ואתה תישאר לבד! לגמרי לבד, כל כך לבד שאתה לא תרצה לעשות כלום חוץ מלבכות כל היום, ואתה תבכה כל החיים שלך! אני יודע, כי אני מכיר אותך, כי אנחנו אותו הדבר!!! אתה תבטיח לי שלא תבכה!!!"
"תפסיק, אתה תגמור על עצמך!..."
הוא השתעל והתנשף. המדדים שלו במכונות התחרפנו לגמרי.
"טוב תירגע, אני מבטיח..."
"אתה תשבע לי!"
"אני נשבע" אמרתי בבכי
"אתה רואה? רק הבטחת וכבר מפר" אמר בחירחור.
"אתה עוד לא מת.." צחקתי ובכיתי
הוא חייך, מעשה נדיר מצידו. ולפתע העיניים שלו התגלגלו.
"אחות!!!!"
נכנסתי לבית עם פנים מאובנות, התינוק ישן, אשתי מסתכלת עליי, אני מחזיר לה מבט ולא אומר דבר.
"אני אהיה במיטה" היא מכירה אותי יותר טוב ממני, אני צריך לנחם את עצמי ולבד לפני שאחפש ניחומים אצלה.
אני מוזג כוס ויסקי כמעט מלאה, בלי קרח בכלל, ומסיים בשתי לגימות. שתי הבאות יורדות במורד הגרון באותה מהירות מסחררת.
"זה לא הוגן לבקש ממני דבר כזה" המחשבה האנוכית עלתה בראשי המסוחרר. הרגשת עליבות, כמו הרגשה של ילד קטן שאמרו לו לקחת את העוגייה בצנצנת העוגיות,ולא יענש, עלתה בגרוני, מתערבבת עם אדי אלכוהול.
אני נושף אינסוף אויר, כמעט את כל האוויר בסלון, ועושה את הדבר המתבקש שעושה ילד שנתפס עם היד בצנצנת.
"האאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!" אני צורח בעוצמה ומתפרק בבכי, צועק ובוכה צועק ובוכה לסירוגין וללא הפסקה במשך 4 דקות שלמות, שנראות כמו 4 שעות.
אני נכנס לחדר השינה שיכור לגמרי, בגועל מעצמי, ואומר לה "הבטחתי לו שאני לא אבכה והפרתי"
"הוא אמר לך להבטיח, בגלל שהוא אוהב אותך, ובגלל שהוא אוהב אותך, הוא יסלח לך באין ספור פעמים בהם תפר את ההבטחה שלך" כל כך חכמה, כל כך אוהבת, היא עושה איתי אהבה אפילו שאני מריח כמו מזקקת אלכוהול ביתית בסקוטלנד.
כל כך הרבה זמן עבר, פצעים שלא הגלידו מעולם, זיכרונות שלא נשכחו, קולות שלא נדמו, הכל שם.
למעט אותה פעם, סליחתו לא הייתה דרושה, עמדתי בהבטחה. לפעמים אני חושב שעשיתי את זה יותר למען עצמי, מאשר למען עמידה בהבטחתי אליו.
אני מסתכל על הבן שלי, הוא כל כך דומה לי, כל כך בוגר. הוא כל ההוויה שלי, הוא כל מה שטוב בי, הוכחה יחידה שעשיתי לפחות דבר אחד כמו שצריך בחיים האלה.
אני הולך להעביר לו משהו שסבא שלו נתן לי. זה לא סוכריית "וורטרס אוריגינל", גם לא עצה איך לתפוס בחורות, או אהבה לקבוצת כדורגל, או איך לדאוג לאוטו. זה משהו הרבה יותר קשה לקבלה והבנה, אבל אני מודה עליו. ויום אחד גם הוא יבין, אולי אפילו יודה.
"בן, אני רצה שתבטיח לי משהו..."
