Gin & Tonic
ד"ר אָיְיק בְּיוּקֶנֶן (שלא באמת למד רפואה) האיץ בצמד הפרדות העייפות שלו, שגררו אחריהן את העגלה הקטנה, שהיתה מלאה בארגזי "תרופות הפלא" שלו, שלא היו אלא כמה עשרות של בקבוקי ג'ין ובקבוקי מיי טוניק מרירים.
העגלה הקטנה היתה מכוסה בד קנבס עבה ובהיר, שבימים טובים יותר היה כנראה לבן, אך אחרי השיטוטים הרבים בערבות הפתוחות של המערב החדש, היה כעת הבד אפרפר ודהוי מן השמש.
בעודו שומר על מקצב הדהירה האיטי, משך והוציא הד"ר מטפחת בד מכיסו ומחה את אגלי הזיעה שהצטברו על מצחו.
חם היה בערבה ועבר זמן רב מאז ראה צל לאחרונה או מקור מים חיים.
העיירה הקרובה היתה במרחק שלוש שעות נסיעה לערך והחליפה העבה הכבידה עליו עוד יותר את עומס החום.
מגבעת הצילינדר האפורה כהה שלו, נחה לצידו על מושב הנהג הקטן, מקפצת בעליצות לטלטוליה של העגלה.
ד"ר ביוקנן שלח יד אל עניבתו המחניקה וקילל חרישית את הלבוש המכובד שהיה עליו ללבוש, על מנת להרשים את לקוחותיו שהוא אכן רופא מוסמך.
איש לא יאמין לרוקח נוכל או לנווד שרלטן שינסה למכור להם את תרופות הפלא למלריה וקדחת, שאיימו על חייהם של החלוצים הראשונים המתיישבים במערב החדש של אמריקה.
לא רק מחלות איימו על המתיישבים החדשים. היו גם נחשים ונמרי פרא מסוכנים, צמחים רעילים שבורותם של החלוצים לא אפשרה להם לדעת מה טיבם ולא פעם לקו בהרעלות מיותרות.
אך יותר מכל היה זה איומם של אדומי העור, שהסתובבו עירומים ועטורי נוצות, רכובים על סוסי המוסטנג שלהם, כשלגופם רק אשפת חיצים וצבעי מלחמה.
ד"ר ביוקנן כבר למד לדעת, שאדומי העור לא חיפשו לחרחר מלחמה.
נהפוכו, הם חיפשו בכל מחיר להשיב את השקט והשלווה לעולמם הבתולי והפראי, שהלך ונכבש בסערה ע"י ה"אחרים" – כפי שכונו על ידם.
"שלושה דברים הורסים את העולם שהכרנו – " נאם בפניו "חולם ההרים הכחולים" הצ'יף של אחד משבטי הילידים, שאליהם נקלע במקרה אחרי שעגלתו התדרדרה במדרון קטן, היישר אל שטחי הציד של השבט והם נחלצו מיד לעזרתו ללא כל היסוס ודעה קדומה למרות שיכלו לנהוג בו באותה האלימות ממש, שבה נהגו בהם המתיישבים הבורים.
דרכם למד אייק להבין את השקפת עולמם שוחרת השלום.
"הסוכר הלבן, הקמח הלבן והאדם הלבן – שלושת אלה יקלקלו את כל מה שקיבלנו מהאדמה והשמיים האש והמים. ימיהם של ילדי הערבה ספורים. האדם הלבן אינו יודע לקבל ולהכיל את מי ששונה ממנו ומשתמש בחניתות יורקות האש שלו כדי לדחוק אותנו מאדמותינו. אייק ידידי, אתה איש של שליחות. אתה מסתובב לך בערבה ומרפא אנשים הזקוקים להחלמה. אתה איש בעל כוחות גדולים אם יכול אתה לרפא אנשים ולכן שליחותך חשובה כל כך. שא עימך את הבשורה של אדומי העור לשלום ולאחווה. ספר לאנשים הלבנים שאין לנו עניין להילחם בהם, אך אין אנו פוחדים מחברנו המוות, שיקדם אותנו בזרועות פתוחות ואוהבות כי ראה שעמדנו על שלנו לחיות בשלווה ובשכנות טובה עם אלו שקמים עלינו לגרשנו."
כך שלח אותו מעליו הצ'יף הגדול וד"ר ביוקנן יצא שוב אל הדרכים כשמילותיו של האיש ההדור מהדהדות באוזניו.
הוא ידע שהצדק עימו. הוא ראה איך טובחים הלבנים ברוביהם את האדומים, שבסך הכל ניסו לשמור על מה שהיה שלהם באין מפריע.
מה עוד נותר לעשות מלבד הניסיון להסביר בפני מי שיסכים להקשיב, על נכונותם של הילידים לשאת ולתת על אדמה ושלום?
הד"ר החביב, שמעולם לא פתח ספר אחד לרפואה(!) בנושא רפואי כלשהו, הבין את גודל המעמד שעליו דיבר הצ'יף החכם.
אייק ידע שיכולות הריפוי שלו, לא היו טמונות בבקבוקים שנשא עימו בעגלתו.
בלב ליבו הרגיש שהוא זה שמביא עימו את הברכה והריפוי למטופליו החולים ולכן לקח ברצינות רבה את דבריו של הצ'יף הזקן.
לא פעם, אחרי טיפול מוצלח שנתן מזור מהיר ופלאי לחולה אנוש, היו מתקבצים סביבו אנשי הכפר או העיירה, או שהיו אלה אנשי שיירה שחנו בדרכם ליעדם החדש והיו מבקשים ממנו לגלות להם את רזי תרופותיו.
"ד"ר אייק!" היו קוראים אליו, "הישאר עימנו. אנו זקוקים לאיש כמוך לצידנו." היו מנסים לשכנעו לחבור אליהם, מרגישים בטוחים ומוגנים יותר כשרופא מהולל שכמותו נמצא בקרבתם.
אך "הרופא" החביב היה מסרב בנימוס. מסביר שישנם עוד רבים אחרים שזקוקים לו ועליו להמשיך ולנוע. היה מבטיח לשוב ולחזור וּלבדוק את מצב החולים המחלימים. היה משאיר כמה בקבוקים עם הוראות ערבוב ומינונים מומלצים.
לאחר מכן היה אוסף אליו את הילדים ומספר להם את סיפורו המופלא, כיצד שרד בחיים את התדרדרות עגלתו ואיך עזרו לו הילידים אדומי העור ואיך ריפא את הצ'יף הגדול בעזרת תרופות הפלא שלו.
הוא ידע שהצ'יף לא יתנגד לתוספת הקטנה לסיפור, במיוחד כשזו היתה יעילה כל כך להעברת מסר השלום שלו.
הילדים היו יושבים פעורי פה ועיניים, גומעים בשקיקה את תיאוריו הציוריים של הד"ר, כשלאט לאט היו מתקבצים סביבם גם המבוגרים, מצטרפים ברוב קשב לעלילה המותחת וגבותיהם מכווצות בחוסר אמון מוחלט.
"איך ריפאת את הצ'יף?" היתה תמיד נשאלת אותה שאלה. "מה נתת לו?" היתה עולה השאלה השניה. "ולמה שנאמין לך?" היתה מיד מתווספת השאלה השלישית.
כמו בריטואל קבוע, היה הד"ר מסיר את כובעו, שולף את ממחטתו, מנגב את מצחו ואת עורפו, משהה קלות את תשובתו, מניד בראשו בהבעה עצובה משהו כלפי השואלים ואחר כך עונה להם בכובד ראש:
"ילדיי היקרים! שנים רבות אני סובב את הערבה. עם החלוצים הראשונים הגעתי הנה ומכיר אני היטב את אדומי העור והלכותיהם. כעת הקשיבו היטב למה שאגלה "רק" לפניכם! איש מלבדכם לא שמע זאת לפני כן ולכן דעו כמה חשוב הדבר שתשמרו זאת בסוד ביניכם. כך תדעו טוב יותר כיצד לנוהג עם אדומי העור כשתפגשו אותם. כשהובאתי בפני הצ'יף הזקן החולה ונתבקשתי לרפא אותו, תהיתי כיצד יתכן הדבר שאינם יודעים לרפאו בעצמם? הרי הילידים ידועים בתרופות הטבעיות שהם מפיקים מן הצומח והחי שסביבם ולכן התפלאתי שפנו אלי לבצע את המשימה. כשהוא מחרחר ומשתעל סיפר לי הצ'יף שבחזונו ראה אותי מגיע אליו ולצידי שתי רוחות יער טובות. האחת קבלה והאחת הכלה. כך קרא להן. הוא אמר שהבאתי אותן עימי בתוך ארגזי העץ שלי והן אלה שירפאו אותו. הרי ברור לכם שמה שנושא אני עימי בארגזיי הינם בקבוקי התרופות שלי. נחפזתי אל עגלתי והצלחתי למצוא כמה בקבוקים שלמים שלא התנפצו בנפילה ושבתי אל הצ'יף הזקן. הצגתי בפניו את שני הבקבוקים ואמרתי לו: "צדקת צ'יף זקן וחכם. הנה בבקבוק אחד, שוכנת לה תרופת הקבלה ואילו בבקבוק השני שוכנת לה תרופת הפלא – הכלה. שתי אלו ביחד מחוללות ניסים בנפשו ובגופו של האדם." ערבבתי את הנוזלים במינון הרצוי והשקתי אותו בתרופה. הצ'יף הזקן לגם מן המשקה, השתעל שוב ואחר פנה אלי שוב בדברים: "אייק היקר! (כך אמר לי ברוב טקס והדרת כבוד) זוהי מתנתך לבני האדם באשר הם. התרופות הנפלאות הללו אכן יכולות לרפא כל נפש פצועה וכל גוף חולה. הכלה וקבלה הן אכן התרופות להן זקוק כל אדם באשר הוא. לבן או אדום. מינון נכון של שתי אלו יחולל פלאים!" כך אמר הצ'יף הזקן ואני ישבתי עימם לחגוג את שמחתם ועישנתי איתם את מקטרת השלום שלהם..." ד"ר אייק ביוקנן היה מסיים את סיפורו ומעביר מבט ארוך ובוחן על קהל המאזינים שלו, שהיו שקטים עד מאוד ועל פניהם המפקפקות נמהלו כעת הבעות של תקווה קטנות, כששמעו שהשדים אדומי העור, אינם נוראים כשחשבו.
"אתם מבינים ידידיי, הילידים אינם אנשים מתורבתים כמותכם." היה מוסיף טפיחה קלה על שכמם של המתיישבים, למרות שרובם הגדול היו בור ועם הארץ ולא התקרבו למעלותיהם של ידידיו הפראיים, אך למען העברת המסר ולמען הסיכוי הקלוש ביותר, שאולי תחדור לנפשם ההבנה כיצד להכיל ולקבל את השונה מהם, היה משבח את קהל המאזינים הנבער שלו, במחמאות מוגזמות.
"אילו ידעו הילידים מהי תכולתם של אותם בקבוקים, בוודאי היו מוסיפים את קרקפתי שתתנוסס לה על אחד מאוהליהם. אתם ידידיי הם אלו שבידיכם הכח לשנות את פני הערבה. אדומי העור חסרים את כלי הנשק שישנם ברשותכם, מספרם נמוך משלכם בהרבה וכל מה שחפצים הם לעשות הוא להמשיך ולחיות את חייהם כפי שעשו זאת מאז ומעולם. בשבילכם, אלו הן בסך הכל תרופות בבקבוקים, אך בעבור הילידים אלו הן קולות של שלום, שמביא עימו האדם הלבן!" כך היה מחדיר בהם הד"ר את רוח השלום, כשהוא גורם למתיישבים הבורים להרגיש נעלים וטובים יותר משכניהם ובעצם מעניק בידם את "הכח" להיות אלה שיכולים ללמד את הילידים כיצד לחיות בשכנות טובה.
אחר כך היתה מתפזרת האספה הקטנה סביבו. מבוגרים היו פונים לדרכם עם הערות ספקניות, אך בליבם מתעורר כבר רגש אחר ומחשבה חדשה על אפשרות שלא חשבו עליה קודם לכן. ילדים היו מבקשים ממנו לשוב ולספר את רגעי האימה, כשחשב שהנה בא קיצו והוא היה מסרב להם, בידעו שלא לשם כך נועדו סיפוריו.
כך המשיך וסבב את הערבה, מטפל בחולים הזקוקים למרפא, חולק עימם את תרופת הפלא שלו ואת הסיפור החכם שמאחוריה.
השנים חלפו, הילדים גדלו והתבגרו, המתיישבים הלכו ורבו ולעומתם, אדומי העור נעלמו ופחתו נאנסים בכח לוותר על שלהם.
ד"ר אייק כבר ידע שהתרופות שלו לא מספיקות. שהסיפורים שסיפר כבר לא משפיעים את אותה השפעה. עובדה – המתיישבים המשיכו להתייחס אל הילידים כאל מפגע ואיום ולא למדו לקבלם ולהכיל את שונותם.
העגלה הקטנה עצרה.
הפרדות נשפו חרחרו מעייפות וצמא.
אייק ביוקנן קפץ ממושב העגלה ושיחרר את הבהמות המותשות, מוביל אותן אל פלג מים קטן שמימיו נצצו בין גבעולי העשב הגבוהים והצפופים.
מרחוק ראה את עשן המדורות של מחנה האינדיאנים ושמח על המפגש המיוחל עם ידידו הצ'יף הזקן.
צניפת סוסים משכה את תשומת ליבו והוא הבחין בחבורת רוכבים צבעונית, הולכת וקרבה בדהרה קלה לכיוונו.
הוא נפנף בידו לעברם והם הרימו ידיהם לתשובה, מגיעים עד אליו בצהלות שמחות ופרועות מברכים אותו על בואו.
הם עזרו לו לגרור את עגלתו למחנה, רותמים את סוסיהם במקומם של הפרדות העייפות, נושאים ברוב טקס והדר את המטען יקר הערך שהביא עימו הרופא המהולל.
לצערו, מצא ד"ר אייק את חברו הטוב גוסס.
מיד מהל וערבב משני בקבוקים את תרופת הפלא שלו והגיש אותה אל פיו של הצ'יף, אך זה דחה אותה מעליו והסביר בשקט לידידו את בחירתו:
"ירחים רבים הילכתי על פני האדמה. שמשות רבות ראיתי בימיי וגשמים אינספור הירוו את צמאוני. כעת, הגיע זמני לעזוב את אימא אדמה הטובה. הולך אני להצטרף אל המסע הכחול של לוחמי השבט, כשידידי "רוח המתים הנצחית" ילווה אותי במסעי הבא. לא בקלות אני עוזב את ילדיי. רבות פיללתי לראות את השינוי שיביאו תרופותיך לבני עמי ולאחינו לבני העור, אך תפילותיי היו לשווא. שעות ארוכות העמקתי במחשבותיי אל תוך עולם הדימיון והרוחות מחפש רמזים לפתרון נוסף שיעזור לך במלאכתך, אך כל שראיתי היה נהר ארוך ועכור של עצב. אייק ידידי בצער רב אני נפרד ממך – ידיד אמת, לוחם חרות, שאמאן מרפא. אין בידי פתרון או "תרופת פלא" בעבורך. את זאת תצטרך אתה בעצמך למצוא. היה שלום ידידי..."
הצ'יף הגדול עצם את עיניו ויצא למסעו האחרון אל ההרים הכחולים שקראו אותו אליהם.
ד"ר אייק ביכה את חברו והשתתף בטקס קבורתו. ימים ארוכים נשאר לשבת עם בני שבטו, חוסה בצילם ומעמיק ללמוד את אורחותיהם.
לבסוף זכה לראות חזיון שהראה לו מה עליו לעשות. הוא גרר שוב את עגלתו במעלה הנהר הזורם וביחד עם חבורת הילידים, עמדו ושפכו את כל תוכנם של בקבוקי התרופות אל הנהר הזורם.
"זו היתה בקשתו האחרונה של הצ'יף אלי." פתח בדברים כשסיימו לרוקן את כל תכולת הארגזים אל המים. "להזרים את הרוחות המרפאות בנהר, כדי שיגיעו ליותר אנשים ממה שיכולתי אני להגיע בשיטוטיי. כעת זורמות הרוחות המרפאות במים וירוו את האדמות ואולי בדרך זו נצליח לרפא ולהציל את הערבה." בעודו מדבר, שינו מיי הנהר את צבעם והפכו עכורים וחומים.
"אלו רק הרוחות הטובות שמודות לנו ששחררנו אותן, אך יודעות שעבודה קשה לפניהן ואין מבטיח לנו שאכן תצלח דרכן." כך אמר הרופא הטוב, כשראה את המבטים המבוהלים שעל פניהם של הילידים למראה המים המשתנים.
הם חייכו חיוכים מאולצים, יודעים בדיוק כמוהו עד כמה קלוש הסיכוי ושמו פעמיהם לשוב אל המחנה.
ד"ר אייק ביוקנן נשאר לחיות בקרב שבט ההרים הכחולים עוד שנים ארוכות.
מדי פעם היה יוצא למסע קצר לבדוק את השינויים על פני הערבה, בליבו תפילה שאולי אכן תרופת הפלא שלו תביא שלום על פני האדמה.
כך היה עד שהגיעו הפרשים הלבנים וטבחו גם את חברי השבט ומבלי משים גם את הרופא הזקן והטוב.
כשתרו את המחנה לניצולים ולביזה, מצאו שני ארגזים אחרונים בהחלט, שבתוכם כמה בקבוקים מלאים בג'ין ובמיי טוניק מרירים.
על הבקבוקים הוצמדו תוויות קטנות ועליהן היה כתוב:
"להכיל" ו"לקבל"...
(נכתב בהשראת סיפורה של רות, הברבור).
