זר פרחי קמליות
"אני סטודנט, מחפש נשים שאוהבות למצוץ. יש לי דירה. את באה אלי, מוצצת טוב בלי ידיים ומסתלקת. אני לא מחפש קשר חד-פעמי. אלא קשר של מעין-ידידות". – מתוך כרטיס ביקור של בחור בן עשרים וחמש באתר-הכרויות.
אמר המחבר: עלילת הסיפור היא דמיונית. כל דמיון בין ההתרחשויות המתוארות לבין המציאות הוא מקרי בהחלט. גם הדמויות המתוארות בסיפור הן פרי דמיוני ואין להן אחיזה במציאות.
בערב שבו מתחיל סיפורי, זו פעם ראשונה מאז תחילת חופשת-הקיץ שלא ביליתי עם אפרת. היא השתתפה במפגש של משפחתה לרגל ביקורם של דודים מארצות הברית, ואותי שחררה.
את הערב הפנוי ניצלתי להרשמה באתר-הכרויות באינטרנט. מהשעה השישית ועד לאחת לפנות בוקר, כמו בריצת אמוק, שבתי ועיינתי בכרטיסי-הביקור של הבנות ועיינתי במעלות שבהן תיארו את עצמן. רובן צרפו תמונות. כירושלמי, משכה את תשומת לבי ירושלמית שתיארה את גילה כמבוגרת לצעירים וצעירה למבוגרים. לכרטיס צורפה תמונת פנים של ילדונת מתוקה, כזו שכל גבר רוצה לצבוט את לחייה האדומות, ולראשה זר פרחים. מתחת לתמונה נכתב, 'הפרחים שבזר הן קמליות פלאסטיות. מחפשת את זה שיחליפן בקמליות אמיתיות'. כל שעות הערב לא הייתה און-ליין. קצת אחרי השעה אחת הופיעה. שלחתי לה הודעה "רוצה למצוץ? אבל רק".
תגובתה לא אחרה,"האם בטוח מר שמעוניין בפה שלי? התמונה שצרפתי אינה שלי".
חשתי תמימות או ציניות בתגובתה והשבתי לה, "רק מציצה. לכך כל פה יתאים לי".
"לא מן ההכרח. ישנם פיות שונים, ארוכים וקצרים, בולטים החוצה ושקועים פנימה. ישנם עמוקים שהאיבר שלך ילך בם לאיבוד מבלי שתחוש במשהו. ועדיין לא הזכרתי את אלה שנודף מהם ריח ריקבון. וכל פה לפי תכונותיו יוביל אותך לספירה אחרת מתוך עשר הספירות. ומי אתה?"
מיני-מאבק התנהל בינינו והזדרזתי לענות, "סטודנט לרפואה. לאחר החופש שנה חמישית". סברתי שלסטודנט לרפואה ישנה הילת מקצוע וכי לכרטיס שלי נקודות רבות. הרי כל אחת תיעתר לרופא לעתיד.
"סטודנט לרפואה חייב לחשוב גם על מחלות אפשריות. איך אתה נראה?"
"בהחלט בריא. לא יפיפה אבל נאה. מרכיב משקפיים. לא גבוה אבל לא נמוך, לא שמן, גוף מוצק".
"מתי?", שאלה.
"עוד הלילה", כמו זעקתי בתחושת ניצחון והוספתי, "לי אין מכונית. האם יש לך רכב?"
תשובתה הייתה חיובית והזדרזתי להזהירה, "אבל רק מציצה ובלי ידיים ואחרי זה ניפרד".
"ברור", הודיעה ויצאה לדרך.
משהתיישבתי לידה במכוניתה, חשתי את זרימת הדם לכל מקום בגופי. חמימות למטה וגירוי כזה, וחשק להתחכך עם כל דבר שזז. הזקפה נתנה לי תחושה של ניצחון והתלהבתי מעצמי. כל התאים שבמוחי הקשורים לגבריות היו מגורים. ניסתה ללטפני, אלא שאני הדפתיה בטענה, "הסכמת למציצה נטו".
כיוונתי אותה למגרש חנייה חשוך בין בתי מגורים בקרבת מקום. בנסיעה ניסתה לפתוח בשיחה ושתקתי. משחנינו, הפשלתי במקצת את מכנסיי. היא רכנה לעברי. אלא שברגע שחשתי את שפתיה, באה השפיכה והייתי מבוהל משהו. משפתחה את הדלת שלצידה לפלוט את הנוזל שמילא את פיה, התחמקתי מהמכונית. נמלטתי מבלי להסתכל לאחוריי ולא ידעתי אם השתהתה או מיהרה להסתלק מהמגרש.
לא העפתי בה מבט ולא קלטתי את פרצופה. והיא, כל הלילה הסתובבה בחלומותיי מטושטשת לחלוטין. גם נמלטת וגם רודפת. תופסת בי ולא מניחה לי לברוח. למחרת, מרגע שהתעוררתי דבקה בי איזו מפלצת שייחסתי לאותה גברת. בערב עם אפרת, זו שהתכוונתי להתחתן אתה בקיץ הבא, הצטרפה אלינו המפלצת. למורת רוחה של אפרת הייתי מבולבל מרוב תחושות סותרות וכבר בתשע הסתלקתי.
חוויתי מציצה. סקרנותי כביכול נפתרה. אך משנגעתי בהנאה, באה הגמירה בחטף. זה שקורה לי כשידי מעסה את איברי. אם כך, תהיתי, מהו שהרווחתי מהאישה עם הקמליות? ועוד תהיתי באיזו מידה תהיה הגמירה חפוזה כשעלמה אחרת תעשה את המלאכה? אשת הקמליות באה לי בקלות והאמנתי שכך גם האחרות שבאתר-ההיכרויות. לאכזבתי, לא כך היה. אחדות לגמרי התעלמו מפניותיי. אחדות, לא היו קלות, והיה מסובך לצוטט אתן בהיגיון ובצלילות. ואחדות חזרו עם קללות. רק לאחר אחת בלילה גיליתי שאשת הקמליות הפלאסטיות שוב נמצאה באתר ושבתי אליה.
היא מודיעה, "לא רוצה לעבור על החוק. אתה בן חמש-עשרה. לכל היותר בן שש-עשרה. קטין".
"מה משנה לך הגיל?" הגבר שבי נעלב קצת. "אנשים טועים בהערכת גילי ומפחיתים משנותיי. בדרך כלל זו מחמאה. הפעם זה עומד לי לרועץ. אני שונא שפוסלים אותי לפני שקיבלתי צ'אנס".
"אני לא פדופילית. כמו כן הוריך עלולים לתבוע אותי לדין על פיתוי קטין ולסחוט ממני כספים".
"אלוהים ישמור אותם מזה. בראשון ליוני מלאו לי עשרים וחמש". אני מודיע לה ומוסיף, "הלילה לכשניפגש, אציג בפנייך את תעודת-הזהות שלי".
"אי אפשר שלא לתהות מה פשר העקשנות הזו שלך. מוטב כי תמצא חברה בגילך".
"משנת הלימודים הראשונה יש לי חברה בגילי. לומדת אתי ואנו מתכוונים להתחתן בקיץ הבא. דתייה ולא נותנת לי לגעת בה. נמנעת ממגעים עד ליום הנישואין".
"אם כך, במה מתבטאת החברות שביניכם?"
"כמעט מידי ערב שאנו נפגשים. משוחחים, מתכוננים ביחד לשעורים, הולכים ברחוב יד ביד אבל לא מתנשקים ולא מתחבקים. אחרי שטעמתי את ההנאה שהבאת עלי, אני מרגיש שאינני יכול בלי זה".
שכנעתי אותה בכנותי. היא באה עם מכוניתה ונסענו לאותו מגרש חנייה חשוך. קיוויתי שהפעם זה יימשך יותר זמן. אלא שתקוותי נתבדתה. שניה אחת, אולי שתיים, וזה פרץ. כשפלטה את הנוזל, נשארתי יושב משפיל מבט. "הבטחתי כי לא אמלט ממך. אבל אני מרגיש שלא בנוח. אנא שחררי אותי".
סירבתי כשהציעה להסיעני לביתי וביקשתי שתמתין כמה דקות במגרש לפני שתצא משם. נמלטתי בריצה. ההימלטות הזאת לקור הירושלמי הכניסה בי תחושת בדידות שהתפשטה לכל חלק מגופי.
בליל המחרת למרות שחששתי כי תדחה אותי, משהופיעה באתר באחת בלילה, שוב פניתי אליה.
"למה שלא תאונן?" כתבה לי.
"עשר שנים אוננתי מידי יום. אתמול והיום ניסיתי ולא הלך. עכשיו זה בא לי רק בפה שלך".
היענותה לפניותיי מידי ערב הייתה לי תמוהה. בשני הלילות הראשונים ניסתה לקשור שיחה, אבל מהלילה השלישי חדלה. כעבור שבוע הסתקרנתי ושאלתיה, "למה את נענית לי? האם את נהנית?"
"שנינו אנשים אבודים. נשמותינו התוהות נתקלו זו בזו ולא נדע למה תביא ההיתקלות. אני מענגת אותך וכך תורמת את חלקי להשלמת מלאכת היצירה של נשמתך. זה מספיק לי". לא הבנתי את תשובתה.
"למה זה מספיק?" זו פעם ראשונה שסקרתי את פניה בעין בוחנת. גם בחשכה ניכר שעברה את גיל הארבעים. עיניים שחורות ענקיות וביניהן יופי רוחני. למרות חיוכה, הקרינה געגועים למשהו נעלם.
"בן חמש-עשרה או עשרים וחמש, זה היינו הך. כשחשפת בפניי את תשוקתך, ידעתי שערבבת בין קליפות הטומאה והספירות הקדושות. משנמלטת ידעתי שהצלחתי להרחיק את הרע מהטוב שבנשמתך".
גם תשובה זו לא הייתה לי מובנת. ובכל זאת בלילה שלמחרת כבר הייתי להוט לדעת את שמה.
"זה לא לפי ההסכם שבינינו להיחשף האחד בפני השני. מה גם שזה לא יתרום לשום דבר", טענה.
"ההסכם היה למפגש הראשון. בשני התכוונתי להראות לך תעודת זהות ושם מופיע שמי. סירבת. כבר למעלה משבוע שמידי לילה אנו נהנים ביחד".
"נהנים ביחד? לא הייתי מגדירה את ההנאה כמשותפת. אתה מכונס בעצמך ואני בעצמי", השיבה.
היה משהו דוקר בתשובה שלה. "אני יוחאי", פרצתי לדבריה בקול קצת יבבני. "אני רוצה שתסיעי אותי במכוניתך לביתי, שתדעי היכן אני מתגורר. אילו הוריי לא היו ישנים הייתי מזמין אותך פנימה".
כשעצרה ליד ביתי לא הזדרזתי להסתלק. כמו כישפה אותי ונשארתי יושב לצידה לספר לה על בדידות שחוויתי בילדותי ובימי השרות-הצבאי ועל ניסיונותיי העכשוויים לצאת מהבדידות בלימודים. מתוכי פרץ זרם של מחשבות והתלבטויות שהיה בלום בתוכי שנים. האזינה ולא גילתה דבר על עצמה.
עוד שבוע חלף. ביצועיי לא השתפרו אבל הכישוף שהפעילה עליי גבר. אני מדבר והיא מקשיבה, מידי פעם מעירה משהו לעודדני להמשיך. חשפתי כעסים שהיו לי על הוריי ועל ריבֵיהֶם התכופים, הקמצנות של אבא והשתלטנות של אימא. הם מטיחים זה בזה דברי אימה. אני מסתתר בחדרי, משקיע עצמי בלימודים כי נדמה לי שעוד מעט והתגרה הקולנית תיהפך לתגרת-ידיים. התלוננתי על שני אחיי הבוגרים ממני, שכבר התחתנו ויצאו את הבית ועדיין אני בזוי בעיניהם על רכרוכיותי. תיארתי ויכוחים עם חברים. רציתי להיות גיבור ביניהם והייתי פחדן. דיברתי על אמביציות חברתיות שלא העזתי להגשים ועל התלבטויות פוליטיות. אוזנה קשובה והערותיה מקילות. אפילו בעיות שהיו ביני לבין אפרת ידעה לרכך. עד אותה עת לא קרה לי שאנכי השתקן, המסוגר והמתבודד נהניתי לדבר בתיאורים נלהבים ולשפוך הכל חופשי. לפניה לא נמצא מישהו שהקשיב לי. לאפרת, גם מעט דברים שאמרתי היו לטורח.
לילה אחד, משהגענו למגרש החנייה, הודעתי לה. "לא מוכן להמשיך לפני שאדע את שמך".
"למה זה חשוב לך לדעת את שמי?" שאלה והבליעה את המילים הללו בחיפזון.
"כל הימים אני חושב עלייך ואת בשבילי אדם ללא שם", השבתי. "זה לא ילך כך".
"אדם ללא שם זה דבר רע. שם הוא לב הנשמה של הבנאדם, שתי האותיות שבמרכז. מה בכלל יש לך לחשוב עליי?" נזפה בי. "אני הזונה, המעניקה לך משהו שאתה זקוק לו ואיני גובה אתנן".
"אולי כך הרגשתי בשבוע הראשון", הסברתי עם חיוך מריר. "אבל מאז רגשותיי השתנו".
"זונה היא קדשה בלשון המקרא משום שמעשיה קדושים. מצחצחת גופות של גברים עם פחדים מהלא נודע, לטהרם מאבק החיים. מרוקנת אותם שיוכלו לצאת ולספוג עוד. אני זקוקה מידי פעם לחוש עצמי כזונה. עד כה הענקת לי את התחושה ועתה אתה נוטלה ממני", פסקה. "איזה שם היית מעניק לי?"
"קמליה, אלו הפרחים שלראשך. או מוטב מלאכית", היא התבוננה בי בתמיהה. "את המלאך שלי".
"תודה על המחמאה אך אלו אינם שמותיי". לא הנחתי לה עד שגילתה, "הוריי קראו לי חבצלת".
"שמך כשם פרח. לטעמי הולם לך. אכן, את פרח-בר". והמשכתי, " עליי לדעת מיהי חבצלת, מה מעשיה ביומיום, היכן גרה ועם מי".
"באת עם מטען גדול של שאלות והשעה מאוחרת", השיבה ולמרות החשיכה, הבחנתי בחיוך ציני שנמרח על פניה. "עקשנותך מזכירה לי מישהו, מכר עקשן כמוך. צעיר התוודה בפניו על אהבה נכזבת. בערב מסוים בו יצאה הנאהבת לבלות בפאב, מכרי והצעיר המאוהב הלכו למקום שבו חנתה מכוניתה ונשכבו לפני הגלגלים. כשהתכוונה לשוב לביתה, מכרי אמר לה, 'אני עקשן. עד שלא תבטיחי לצעיר הזה לצאת עמו, לא נזוז'. זה פעל. ולשאלתך על מעשי ביומיום", המשיכה ברצף כמו היה זה שייך לסיפור, "מידי ערב לפני שאנו נפגשים אני צועדת שעה וחצי. אני חולת לב וחייבת לצעוד".
"מצוין", השבתי לה. "אני אוהב לצעוד ואין לי פרטנר, אז אצטרף אלייך". הסכימה.
עד כה, הייתי מבלה עם אפרת עד לשעת חצות ונחפז להגיע באוטובוס האחרון לפסגת-זאב לפגוש את חבצלת. היא נהגה לצאת לצעידה מידי ערב בשעה האחת-עשרה. נאותה לעכב את יציאתה בחצי שעה. זה חייבני להיפרד מאפרת בעשר וחצי, משום שנזקקתי לשעה שלימה להגיע בתחבורה הציבורית למקום שממנו יצאנו לצעידה. משהופיעה בבגד ספורט, לראשונה הבחנתי שהייתה קטנה וצנומה.
כעבור שבוע, לפני שאני יורד מן המכונית, אני שואל. "האם היית אי-פעם מאוהבת במישהו?"
היא משיבה בקול שקט ובדיבור מתון והתנסחותה צנועה, "הייתי ועודני מאוהבת בעיתונאי המגיש תוכנית רדיו, זה העקשן שהזכרתי לפני שבוע. אנשים הסובלים מנדודי שינה מפנים שאלות בנושאים אישיים, מספרים על צרותיהם ומשוחחים אתו בשידור חי. על גלי האתר הוא מנסה לפתור את בעיותיהם. גם בנושאי פילוסופיה וספרות שואלים אותו כי הוא בקיא בהם. אני בת למשפחה חרדית מבני-ברק. לפני עשרים ושבע שנים בהיותי בת שש-עשרה, בטרנזיסטור קטן גיליתי אותו. הקשבתי לו אחרי שכל בני משפחתי נרדמו. כעבור כמה חודשים מטלפון ציבורי טלפנתי ושוחחנו בשידור חי, בתחילה על בעיותיי האישיות כבת למשפחה חרדית ובהמשך, בנושאים פילוסופיים. הוא העשירני בידיעותיו. בגיל שבע-עשרה הסתלקתי מן הבית ובאתי לגור עמו, והוא מבוגר ממני בעשרים ושתיים שנה. בישלתי, כיבסתי את בגדיו וניקיתי את ביתו. אלא שאינני מוכשרת לעבודות הבית וכעבור שלוש שנים עזבתי את ביתו".
"ומאז נותק הקשר שביניכם?" שאלתי.
"לא", השיבה בקול רפה. "האיש בא לביתי מידי חודש. וביום שהוא אתי אני מאושרת". התכוונתי לשאול אם אותו שדרן הוא דן תפארת המפורסם, אלא שהיא הזדרזה להסתלק, "מה ששמעת הלילה צריך לספק את סקרנותך למשך חודש. עלי להסתלק. מחר לפני-הצוהריים יש לי תור לפרופסור ענבי בהדסה".
פרופסור ענבי הוא ענק בינלאומי. כרופא לב ידוע כמקצוען-מצטיין השייך לדור הישן וחוליו באים מקצות תבל. כראש מחלקה נחשב למופת ניהולי ומודל לראשי מחלקות אחרים. בלימודי השנה הרביעית השתתפתי בקורס שנתן בקרדיולוגיה. הוקסמתי מהרצאותיו והתקרבתי אליו. זכיתי והוזמנתי למרפאתו לצפות בשעה שבדק חולים. משנכנסה לחדרו, חבצלת הופתעה לראותני יושב לידו. לראשונה שראיתיה לאור יום והבחנתי בעורה השחום. עיניה השחורות העניקו לה יופי שכמו בא ממרחקי המזרח.
"מה מעשיך כאן?" שאלה וחששתי שלא הייתה מרוצה מנוכחותי, אלא שזה לא היה אכפת לי. רציתי שלא תהייה חסרת ישע ובודדה בשעת הבדיקה. קיוויתי שבהבעת פניי תחוש את דאגתי לה.
"השתלמות סטודנטים. את הרי יודעת שאנו חייבים להעביר שעות לימוד במרפאות בית-החולים".
הפרופסור הבחין במבטים שאנו מחליפים זה בזו ושאל "מכירים?"
אסור היה שהפרופסור ידע על טיב הקשר שבינינו ומפי נפלטו המילים "אנו בני דודים". חששתי שיתעניין בקרבה או שחבצלת תכחיש את הדבר. אך הוא לא חקר וממבטה הבנתי שליבה טוב אלי.
"עלייך להתגאות בבן-דודך. לא בכל מחזור נמצא סטודנט מחונן כמותו. אחרי כל הרצאה אני נוהג לשבת עם סטודנטים מצטיינים ולהתעמק עימהם בחומר. ביניהם הוא הדובדבן שבקצפת. נתתי לו לבדוק חולים והתרשמתי מיכולותיו. אני מחכה שיוחאי יסיים את לימודיו ויצטרף למחלקתי. לא אוותר עליו".
היה לי חשוב שפרופסור ענבי הילל אותי באוזני חבצלת. אמנם כבר שמעה ממני דברים על הישגיי בלימודים. אלא שהפעם דיבר פרופסור שלי. כבר לא אהיה לה סתם ילד שעשועים, גבר-ילד כפי שכינתה אותי, אלא סטודנט מעולה לרפואה. הייתי נרגש ולא עקבתי אחרי הדברים שאמר הפרופסור על מצב בריאותה. שמתי לב רק לדבריו האחרונים. "את חייבת בפעילות גופנית מוגברת. הליכה!!! הליכה!!!"
פרצתי לשיחה. "אני יכול להעיד שבכל ערב היא צועדת לפחות שעה וחצי. אנחנו צועדים ביחד".
"אהה גבירתי הפרופסורית, שומר הראש האישי שלך הוא בחור כלבבי. צנוע. את ברת-מזל".
כשיצאה חבצלת הצטרפתי אליה. "למה הוא כינה אותך גבירתי הפרופסורית?" התעניינתי.
"זה משהו לא חשוב. סתם. כך הוא תמיד קורא לי", השיבה והצטרפתי לצחוקים שגלגלה.
בעקבות שבחיו של הפרופסור אזרתי אומץ להזמינה לכוס קפה בקפטריה. לפני כן לא הייתי מעז לעשות זאת. לכשהתיישבנו, החמיאה לי על הרעיון להגדיר את היכרותנו כהיכרות בין בני-דוד. "הסבים שלנו היו אחים", הקשבתי בדריכות ליוחסין של משפחתנו. "אני יודעת הרבה על הסבא-רבא שלנו שהיה צדיק, תלמיד חכם, מקובל ומחולל נסים, בקיא בלחשים ובכתיבת קמיעות, מחזיר אהבות ומזווג זיווגים, מוציא עין הרע, פותר חלומות, פותח מזלות ומבטל כישופים. ריפא חולים, עזר בענייני פוריות ועקרוּת והוציא דיבוק מנדבקים. שנים שאני מנסה להתחקות אחרי שיטות עבודתו של הסבא-רבא שלנו".
"עד כה לא שמעתיך מתלהבת כמו ברגעים אלה. להבא לא אניח לך לשתוק בצעידות", אמרתי.
"או קיי", השיבה. "הלילה תשמע על חוויותיי מן הקונצרט שאהיה בו הערב".
באותו לילה הייתה נינוחה וצעידתה נרפית. אישרה שבן-זוגה אכן היה דן תפארת. בשנות מגוריה אתו השלימה בגרות. נפרדו ולמדה באוניברסיטה פילוסופיה ומחשבת ישראל ועתה מתפרנסת מהוראתם.
מוסיקה קלאסית זרה לי. הוריי לא הקפידו שאלמד נגינה ולא נזדמן לי להיות אי-פעם בקונצרט. הצעתי לאפרת ששנינו ביחד נתעניין במוסיקה קלאסית. חולה סומך על רופא רחב אופקים יותר משסומך על רופא צר אופקים. ידעתי על קונצרט שחבצלת התכוונה ללכת והצעתי לאפרת שנלך לאותו קונצרט. היא לא קבלה את הצעתי. מידי ערב דברתי על לבה. ואף שאיימתי שאלך לבדי לקונצרט, סירבה.
חבצלת הופתעה לראותני באולם הקונצרטים. הסברתי לה שכסטודנט לרפואה אני מרגיש חובה להעשיר את ידיעותיי במוסיקה. היא חייכה. "ללא התייחסות למקצוע, לכל אדם כדאי להעשיר ידיעותיו במוסיקה, שהיא אמצעי נוסף להנאה". בתום הקונצרט, כשהסיעה אותי לפסגת-זאב, שאלה, "נו, נהנית?"
"הפעם עוד קצת השתעממתי. אבל בעזרתך אלמד ליהנות מן המוסיקה", השבתי לה. "איך את הגעת למוסיקה? זה לא בא לך מהבית החרדי שלך".
"דן לימד אותי לאהוב מוסיקה. כשגרתי אצלו, מידי שבוע הלכנו לקונצרט. בתחילה כפה עליי. אני מודה לו על כך משום שכיום המוסיקה משפיעה על מצב רוחי. בהשפעתה אני שמחה ובהשפעתה עצובה".
"האם שמחת על כך שבאתי לקונצרט?" שאלתי.
"וודאי ששמחתי", אמרה בהדגישה את המילה שמחתי. "אני מאחלת לך שתהייה מכור למוסיקה כמוני". אחרי כמה דקות של שתיקה הוסיפה, "דן, בתקופה שגרתי אצלו, התכוון לעצב את דמותי והיה מאלץ אותי ללכת עמו לקונצרטים. ואם סירבתי, לא חסך את שבטו ממני. לא רק לקונצרטים לחץ עליי לבוא עמו. גם כשיצא לבלות עם חבריו אילצני להצטרף אליהם. ואם סירבתי, נהג באלימות".
"ואת קשרת עצמך לאדם אלים?" שאלתי.
"נכבשתי בקסמיו. האיש מקרין כריזמה ומקוריות ואי-אפשר להכניסו לשבלונה כלשהי", הסבירה. "הוא בליין. בזכות מאמריו ותוכניות הרדיו שמגיש הוא גם סלבריטי. היה אז מבוגר, כבן ארבעים. התגאה שנערה צעירה דבוקה אליו. באותן שנים הזוגיות שלנו לא ירדה ממדורי הרכילות שבעיתונים. כשהייתי לצדו זה הוסיף לו פרסום כגבר הכובש עלמות צעירות".
לחג הסוכות אבא ואימא תכננו נופש בן שבועיים באמסטרדם, עם עוד שני זוגות חברים. כסבל למזוודותיהם הם דחקו בי להצטרף, ונסעתי בעל כורחי. אימא סברה שקשתה עלי הפרידה מאפרת. כשניסיתי להביא לידיעתה שלא לאפרת התגעגעתי אלא לחבצלת, לא נמצא לה הזמן לכך. מידי יום הייתי מטלפן לחבצלת לספר לה עד כמה השתעממתי, משום שמידי ערב הוריי בילו עם חבריהם במועדוני לילה עד לפנות בוקר ואת שעות היום העבירו בשינה. למועדוני הלילה לא נמשכתי ולטייל לבד בעיר זרה לא עניין אותי. אבא לקח עמו מחשב נייד במטרה להתקשר לעובדי משרדו. ניצלתי את המחשב ומידי יום שלחתי לה מסייג'ים אחדים. מילה אחת בלבד, מתגעגע. היא ענתה לי מידי יום, ובכדי שלא אשתעמם, שיגרה בדואר-אלקטרוני שירים של המשוררות רחל ולאה גולדברג.
קיצרתי את שהותי בהולנד. ביום השישי של חול המועד נתפנה עבורי מקום במטוס. הזדרזתי להודיע לחבצלת על מועד שובי. משנכנסתי לאולם הממתינים לבאים מחו"ל, ראיתיה. הסתערתי עליה ובשתי ידיי תפסתי את גופה הזעיר ולחצתיו אל לבי. דווקא בשבוע שהייתי באמסטרדם, רחוק ממנה, כמו נשתניתי. פתאום הרגשתי כמיהה לחבקה ולנשקה. עד אז לא חוויתי מגע אינטימי עם בחורה כלשהי. מאז נגמלתי, אימא תמיד הרחיקה את גופה ממני ולא העליתי על דעתי שההצמדות לגופה של האישה והחום שאחוש יענגו אותי. מאות עיניים בהו בנו ונהניתי להפגין את הנאתי. כבר שלושה חודשים שאני נפגש עם חבצלת, ולאורכם לא הנחתי לה לגעת בי. עתה איני מסוגל לחדול מעשיית האיסורים הללו שגזרתי עלינו.
בדרך לירושלים אמרתי לחבצלת "את תבואי אתי לדירת הוריי. הם בחו"ל. איש איננו בדירה".
"אתה רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת, שובב". היה לי לא נוח כשהדגישה את המילה שובב. היא חשה כי היססתי לענות והזדרזה להוסיף, "אתה לא צריך להתבייש. אם זהו רצונך הגד אותו במפורש".
"אני לא רוצה שתכעסי עליי", התנצלתי.
"גבר-ילד שלי", אמרה בקול חם. "למה שאכעס? אישה מצפה שגברים יחשקו בה. לפי הקבלה הבורא לא השלים את יצירת הנשמות של בני אדם. בין היתר, גבר ואישה במעשי אהבתם מתקנים אותן".
לא הבנתי בדיוק למה התכוונה והשבתי תשובה סתמית, "אני עוד אף פעם לא עשיתי את זה".
משהגענו לביתי, האיצה בי להתקלח. "המים ישטפו מגופותינו את הטומאה. באווירון הזעת. גם אני במשך היום הזעתי וריח הסבון נעים מריח הזיעה. תמיד תתקלח לפני שתבוא אל אישה".משהתוודיתי שלפגישותינו הקודמות לא באתי רחוץ, השיבה, "לפעמים זה הפריע. אך לא רציתי לפגוע בך".
נכנסה לחדרי ספוגה בניחוח אורנים ואמרה, "אל תחשוש שאני עלולה להרות לך. לפני שבע שנים נתגלה סרטן ברחם שלי ועקרו אותו. מישהו דואג לי שם למעלה ונשארתי בחיים". צעדה זקופה ובהילת האור שחדרה דרך הדלת הפתוחה, ראיתי את גופה העירום. הוא לא דמה לגוף של עלמה צעירה, שהכרתי כסטודנט לרפואה שפה ושם נזדמן לו לבדוק צעירות. גם לא לגוף בלוי של אישה זקנה שאף אותו הכרתי בעיניים של סטודנט לרפואה. על עורה נמצאו מתלים של בשר שאינך מצפה למצוא בגוף צעיר ועל בטנה צלקת. חשתי בדם הזורם וממלא את חלציי, ומעורר אותי להיות גבר. נזכרתי בהסבריה בתחילת היכרותנו כי תשוקתי היא ערבוב שעשיתי בנשמתי בין קליפות הטומאה והספירות הקדושות וכי היא תפריד ביניהן.
הסקרנות לדעת אישה והתשוקה לשקוע בתוכה של חבצלת התעצמו בראשי. אך משהניחה את גופה דל המשקל עלי, זה נגמר מבלי שדברים התממשו. זו הייתה מהלומה בלתי צפויה וקשה מקודמותיה.
"אני מאוכזב. כבר שלושה חדשים שאני אתך, ואין שיפור ביכולותיי", הערתי בכאב.
"זה לא נכון", אמרה. "לפני הנסיעה גופך לא היה מסוגל לגלות אהבה. היום חיבקת אותי וספירת 'מלכות' נמלאה באהבתנו. אתה צעיר. מייד שוב תהייה מסוגל לממש את תשוקתנו".
חלפה שעה. התגפפנו ללא הרף. אני בחוסר מעש, מייחל שיקרה כבר משהו. "מה יהיה?" שאלתי.
"חיינו הם כאן ועכשיו ולא צריך לחשוב על המטרה. הדרך וכל רגע בה הם העיקר וזו ההגשמה".
"ובכל זאת אני מגיע למסקנה שהגבר-ילד שלך הוא רק ילד בלי גבר. לא שווה כלום".
"הייתי עם גברים רבים, חמי מזג ותובעניים, קרי מזג ואפטיים ונִשְׁמתי התנפצה לרבבת ניצוצות טומאה. אתה מלכד אותן ומזכך את נשמתי. לכשתירגע, נשמותינו תזדווגנה וגופך יתאחד עם גופי".
"אבל מה לגבי הבעיה שאני ממהר לגמור?" שאלתי מהוסס.
"אינך היחיד הסובל מזה. זה קורה לרבים. יחסים מתפתחים בשלבים. אתה אינך מסוגל לקיים יחסים אקראיים. אני בשבילך בת-זוג אקראית. לכשתגיע ליחסי מין עם אפרת, זה יסתדר".
"אינני מתכוון להתנסות עם אפרת או עם מישהי אחרת. הן עלולות לצחוק עליי. אני כלל לא בטוח שאני רוצה להתחתן עם אפרת. בהולנד הגעתי למסקנה שאינני אוהב אותה. אני מעוניין רק בך".
"זה משום שאני היחידה שהביאה אותך לפורקן, שהעניקה לגבריותך ביטחון וקיבלה אותך כפי שהנך. הוריך לא יסכימו שנתחתן כי הייתי יכולה להיות אמך. וגם משום שלפני שבע שנים ניכרת הרחם שלי ולא אהיה מסוגלת ללדת את ילדיך. בנוסף, ישנו דן תפארת שגם אותו אני אוהבת ולא אוותר עליו".
להפתעתי לחבצלת הייתה הצעה מוזרה. "הערב הוא האחרון לחול המועד סוכות והרחובות מלאים בחוגגים. נסתובב בעיר, ובכל עת שנחלוף ליד חבורת-משועשעים, תוציא ראש בעד החלון ותקלל אותם".
"את מטורפת", יצאתי מעשתונותיי ונזפתי בה.
פתאום פלטה גניחה עמוקה, "יש לי מצב רוח טוב ואני רוצה קצת להשתעשע ולהתפרע", השיבה.
"את רוצה שאני אהיה החצוף ואת תצאי צחה", מלמלתי בקצת רוגז.
"כך נהגנו דן ואנוכי. אילו ידעת לנהוג, הייתי מפקידה בידך את ההגה ואני הייתי מצייצת בקללות. זה היה רעיון של דן ונדבקתי בשובבותו ובתעוזתו. היו לנו עוד שעשועים מטורפים כנגד קהל-רחוב. היינו משפריצים מים או קצף על אנשים ונמלטים. בשתיים בלילה הפעלנו את הרדיו במכונית במלוא הקול. נסענו לאט עם חלונות פתוחים ברחובות שתושביהם כבר נמו את שנתם. כשאנשים זועמים עצרו אותנו יצאנו מן המכונית ורקדנו ברחוב. צעירים הצטרפו אלינו ומסביבנו נוצר מעגל גדול. בחלונות צצו אורות והמרפסות נמלאו באנשים מפוהקים שצפו בנו. הלילה אני רוצה להרגיש כפרחחית כמו שהרגשתי אז".
לא הייתי פרטנר טוב ולא סייעתי לה להתפרחח ברחובות. מששבנו, ספרה על חייה עם דן תפארת. "חוויתי בריחה מדירת שמונים מטר שהצטופפו בה עשר נפשות לדירת מאה ועשרים מטר של אדם אחד. ברחתי ממשפחה חרדית אל מי שבז למוסכם, בעל דמיון פרוע, פרא במחשבות ומעשים. זו הייתה מהפכה מהותית בחיי. היה אלים וחשתי בנחת זרועו ורוחניותו השתלטה עליי לחלוטין. אלו היו שנים מיוחדות וכל יום היה שונה מקודמו. כעבור שלוש שנים למדתי להעריך את עצמי והפסקתי לחפש אצלו אנרגיות. היה לי ברור כי לא אצליח לעמוד בלחץ של חיים במחיצתו והסתלקתי. הכאב נשכח ונותרו הזיכרונות".
הזמן שעמד לרשותנו לחוות זוגיות היה קצוב, וחשנו שנינו בצורך לנצלו עד כלות. בבקרים יצאה חבצלת למלא את מחויבויותיה, שאז עדיין לא נודע לי טיבן. בישלתי לשנינו סעודות גורמה, נעזר בספרי-הבישול של אימא. היא דאגה לנשמה, הביאה מביתה ספרי שירה וקראנו ביחד. "יש לי מין יראה למילה הכתובה, שאותה החדיר בי דן. ממנו למדתי למצוא את היופי, העמקות והמחשבה שבשירה".
דקות אחדות לאחר שובם של הוריי, צלצל הטלפון. אפרת הייתה על הקו. שיקרתי לה שזה עתה הגעתי משדה התעופה והתנצלתי על שהייתי עייף מכדי לפגוש אותה באותו ערב. היא הייתה על סף דמעות אבל לא התכוונתי לוותר על הצעידה עם חבצלת.
בשבועיים הראשונים לאחר חידוש הלימודים לילותינו דמו לאלה שלפני חג הסוכות. היינו צועדים ומעלים זיכרונות משבוע הדבש שלנו. לכאורה הכל היה שיגרתי עד למוצאי השבת שבתום השבוע השני ללימודים שלמחרתו נאלצתי להגיע לבית-החולים הדסה בשעה מוקדמת. מראשית השבוע הבאתי את הדבר לידיעתה של חבצלת שפסקה, "לא ניפגש במוצאי שבת. אני אצעד לבדי ואתה תקדים את שנתך".
לקראת השעה אחת-עשרה, בעודי מתכונן לעלות על יצועי, טלפנתי אליה, "אסור לך לשכוח לנוח על הספסל בצומת נווה-יעקוב", ידעתי שעוד מעט תצא לצעידה, ורציתי לוודא שאצלה הכל כשורה.
"אל תדאג. הכל יהיה בסדר. אני מייד יוצאת לצעידה", הרגיעה וברכה אותי בברכת לילה טוב.
כעבור ארבעים וחמש דקות טלפנתי. לסלולארי שלה "הכל בסדר". הרגיעה אותי. "עוד שתי דקות נותרו לי להגיע לספסל שלנו. מבטיחה כי אשב לנוח. מה אתך? מדוע אינך ישן?".
"ייאוש. לא מצליח להירדם", הסברתי לה. "אני שוכב במיטה, מסתובב מצד לצד וחושב עלייך".
"אל תחשוב עליי. עליך לישון כדי שמחר עם החולים תהייה בסדר". נפרדנו בנשיקה טלפונית.
ושוב חלפו ארבעים וחמש דקות. ושוב אני מטלפן אליה. "חייב לראות אותך", אני אומר.
"מה עם השינה שלך? דווקא הלילה אתה חייב לישון". להפצרותיי הסכימה לראותני.
הזדרזתי לפינה שבה חנתה מכוניתה, ממתין שתסיים את הצעידה. שהות קצרה במגרש החנייה ונסיעה לביתי. כשעצרה, לא מיהרתי להיפרד ממנה. בשעה שתיים היא שואלת, "איך תקום? איך תגיע השכם בבוקר להדסה?" לקום? ברשותי שעון מעורר. להגיע? זו בעיה חמורה. האוטובוסים מתחילים לפעול רק בשש בבוקר והוריי לא הבטיחו להסיעני. "אתה תבוא לישון אצלי. אני אסיע אותך", הודיעה.
שמחתי על ההזדמנות לראות את דירתה של חבצלת. אלא שהייתי עייף ברמה שקשה לתאר ומייד כשהתפרקדתי על הספה בסלון, נרדמתי מבלי שהתפשטתי מבגדיי. בבוקר, לאחר שעוררה אותי, הזדרזנו להסתלק כדי שאגיע בזמן לבית-החולים. בדרכנו אמרתי לה "בסוכות לקחת אותי למסע קצר אל הזוגיות. אהבתי את המסע הזה שבו היטבתי לגעת בך ולחוש אותך. עתה, לאחר ששבת לגור בביתך אני חש עד כמה נשאבתי לזוגיות הזו. איני יכול לעצור ולהירגע. את אוסרת עליי לדבר על העתיד. כשאני מזכיר אותו את ממהרת לציין שהוא העתיד שאיננו. אנא השכירי לי חדר בדירתך". שבוע חלף בטרם נעתרה לי.
חבצלת עשתה כל שביכולתה להנעים לי את הזוגיות. פה ושם נזיפה עם חיוך, והיתר חיוך. בלי מועקות, בלי מטלות ובלי ניקיונות או שטיפת כלים. בשובי לאחר יום לימודים מייגע, המתינה עם סעודה. לא ידעה לבשל וקנתה את המשובחים שבמעדנים. לא הייתי אנין טעם ומחבצלת למדתי להתענג מאכילה. "אכילה עם דברי תורה ממלאת את ספירת 'יסוד' בשפע אלוהי. אנו נהנים והיא מתחזקת למאבק בקליפות הטומאה. בסעודות שבת וחג יש להתענג ממעדנים כך שבימים הקדושים הללו הספירה 'יסוד' תתמלא".
במלתחה שהבאתי מביתי היו בגדים מרופטים שנשאו סימני קריעה ושחיקה. חבצלת שהייתה מאוד מטופחת, מתלבשת יפה ומתאפרת, דאגה להלבישני לפי טעמה. כבגד יומיומי ללימודים קנתה לי מכנסי ג'ינס ליוואיס וחמש חולצות תואמות. לצעידה קנתה טרנינג ונעלי-ספורט לבנות ממותג אהוד על צעירים. לקונצרטים דאגה לי למכנסי-צמר חומים, לג'אקט אפור ולנעלי-עור שחורות. הכל אלגנטי. לסעודות ליל שבת אצל הוריי, קבעה אלו בגדים אלבש. שאלתי קצת בצחוק "איזו ספירה אנו מחזקים בבגדים שהענקת לי?" היא השיבה בכובד ראש, "הספירה 'תפארת' מתחזקת כשאנו מתהדרים במלבושינו. במיוחד בשבתות וחגים חובה להתהדר בלבוש כדי שבימים הקדושים הללו ספירת 'תפארת' תתחזק למאבקה בקליפות ".
היו לחבצלת ספרי אומנות ולמדתי להבחין בין אימפרסיוניזם ואקספרסיוניזם ובין ציור פיגורטיבי לאבסטרקטי. מערכת הסטריאו לא חדלה להשמיע יצירות מוסיקאליות שבעקביות חדרו לראשי.
מידי ערב כשהייתי מתרחץ, הייתה נכנסת לחדר האמבטיה ומסתכלת בי. בערב הראשון, חשתי כי צינעתי נפגעה ובתנועה בלתי נשלטת הסתרתי בידי את מבושי. צחקה. "למה אתה מסתיר אותו? הרי היה כבר בפי. אני נהנית להסתכל בגופו של הגבר-ילד שלי". ימים אחדים לאחר מכן כבר הייתה מסבנת אותי.
במיטה לא השתפרתי. טענה כי לה זה לא איכפת משום שהייתה זקוקה למישהו כמוני, הגבר-ילד כהגדרתה. מידי חודש היה לה את דן, גבר מבוגר ואלים. אהבתם ממלאה רק חמש מעשר הספירות בשפע האלוהי. לי נזקקה לספק אותם צרכים שדן לא סיפק לה, ובכך למלא את הספירות הנותרות. לא הסתפקתי בדמות גבר-ילד שהועידה לי. ייחלתי להרגיש ולהכיל אותה במלוא עוצמתה ועוזה. לאלף אותה, ועם זאת לשחרר אותה. לשלוט בה, ועם זאת לאפשר לה להיות מי שהיא באמת. לפעול אתה עד שניהפך לגוף אחד. ולא הפכנו לגוף אחד. עדיין לא הכרתי את דן תפארת וחשבתי אותו לאויב מספר אחד שלי.
התחמקתי בנחישות מאפרת. לא ראיתי טעם להמשיך ולהיפגש עמה. הפרידה הייתה לה מהלומה. יידעה אותי דרך חברים ואמרה לי ישירות. לא נהגה בי כפי שחברה צריכה לנהוג בבן-זוגה והייתי שלם עם הפרידה. הייתי בשבילה קישוט והיא שימשה לי כקישוט להתהדר בזוגיות שלא באה לכלל הגשמה.
את דן תפארת הכרתי בשבוע השלישי למגוריי עם חבצלת. הגיע מוקדם מכפי שצפינו ונכנס לחדר האמבטיה כשחבצלת הייתה מסבנת את גופי. מבלי שברכנו לשלום נזף בה, "מה את עושה לילד הזה?"
"אני רוחצת אותו כפי שאתה היית נוהג עמי כשגרתי אצלך. ממך למדתי כך לנהוג", השיבה לו.
"את לא ידעת להתרחץ. בילדותך, לקראת שבת היית הולכת עם אמך ואחיותייך לבית המרחץ ושם היו אחיותייך הגדולות רוחצות אותך. אלמלא אני שלימדתי אותך להתרחץ מידי יום, לא היית מתקלחת אלא טובלת את גופך בקערה פעם בשבוע", אמר דן וצליל קולו לא ערב לאוזני.
"אל תגזים", השיבה לו חבצלת ובין שתי המילים הללו שמעתי רטט בקולה שעד כה לא הכרתי.
"ואתה ילד", הוא פנה אליי בלחש מפעפע ארס, "מרוצה שאימא'לה כך רוחצת אותך?"
המעמד הלחיץ יותר מאשר סיקרן. דן נראה צעיר מגילו. גבוה, כחול עיניים ומפניו קרנה פתיינות חייתית, גחמנית שעלולה להתפרץ בכל עת. נזכרתי בחבצלת שהתמסרה לו ביומה הראשון אצלו. לפני כן לא נפגשו. שוחחו על גלי האתר והעריצה אותו. זה היה מעשה נורא לבתולה מבית חרדי ולאחריו כבר לא יכלה לשוב ולחיות בביתה בצורה מסודרת. "אני נהנה כשחבצלת מסבנת את גופי", אמרתי במין ריחוף.
"דן", פרצה חבצלת בהתלהבות, "יוחאי הוא מאהב שלי. כבר לפני חודשיים סיפרתי לך אודותיו".
מדברי תשובתו ניכר היה שתוקפנותו התמוססה. "הייתי רוצה בילד חמוד כמוהו שיגור אצלי".
"מה קרה לך? האם הפכת לחושק בגברים?" חידדה חבצלת את שמיעתה ושאלה בתמיהה.
"לא התכוונתי שאני מעוניין בו לסקס. תמיד נראו לי החיים ריקים בלי עלמות בנות שבע-עשרה", אמר כשהמילה עלמות מודגשת. "חבצלת היחידה שלא חדלתי לחשוק בה גם כשהתבגרה. אני מחפש ילד שיסעד אותי כשהזיקנה תשפילני. והיום הזה קרוב". כשקמתי לצאת מן המים פנה אל חבצלת. "הסתכלי בבטנו. מרובעים. פעם שנינו היינו כאלה. כשהופעת אצלי שדייך הבתוליות והחינניות הזדקרו, והתגריתי מהן. ומה חוללו השנים בגופך? ובגופי?"
דן הצטרף אלינו לסעודה וחשתי כמי שנאלץ להתחלק עמו במעדנים שחבצלת התכוונה להגיש לי. לאורך הסעודה דן התבדח, שָפע סיפורים על אנשים ידועים ונסחף עם תיאוריו. דבריו מצאו חן בעיניי, לאו דווקא בתוכנם אלא בדרך הצגתם. ברור היה לי שהאיש הזה בכל מקום בו מופיע, מצית בבת-אחת לחיים את כל הנוכחים. והמחשבות שגבר מקסים כמותו מתחלק אתי על אהבתה של חבצלת כאבו.
הסעודה נתארכה. משנסתיימה, חבצלת הזדקפה במקומה ונטלה את רשות-הדיבור. "אני שמחה על האפשרות להגיד את דבריי כששלושתנו יושבים ביחד. שניכם מעניקים לי אושר אבל האושר שמעניק לי האחד שונה לחלוטין מזה שמעניק השני. ותפילתי לאל ששלושתנו נהווה יחידה הומוגנית לאורך ימים. שניכם גברים שונים זה מזה ואני האישה של שניכם, מושיטה את ידי הימינית לדן ואת השמאלית ליוחאי. יוחאי מגיש את ידו השמאלית לדן ודן מחזיק בה בימנית. וכך שלושתנו יוצרים מעגל. בואו, קירבו אליי".
דן התרומם מכיסאו, הרחיב את חזהו, ניגש אל חבצלת וידו השמאלית תפסה בידה הימנית. חשתי כמו בדרמה ולא בטחתי בעצמי שאצליח להשתלב במעגל. דן קרא בשמי ובכך קטע את היסוסיי והושטתי לשניהם ידים רפות. ידה של חבצלת הייתה קרה. משהרגשתי בחום שקרן מידו של דן, חיזקתי את אחיזתי בהם והמעגל נסגר. הסתובבנו ונמלאתי תחושה שכמותה לא ידעתי מעודי. להבות פרצו מהחוליות שיחד אתי יצרו את המעגל, אחזו בי ובערתי. כאיש אחד שלושתנו הרמנו ידיים והתעופפנו. "חבקו אותי" הדהד קולה של חבצלת. הנחתי לזרועותיי לחבק את זו שלימיני ואת זה שלשמאלי. בו בזמן שתי זרועות חיבקו אותי ועורי הסתמרר. התמכרתי לגודל המעמד ושמתי לב שזו לי פעם ראשונה להזיע מרוב תשוקה, כי כל מה שעברתי אתה עד היום היה הכנה לרגע הזה ממש. משהתעוררתי גיליתי כי שלושתנו ערומים, קלועים כחלה במיטה של חבצלת. הוא בשתיקה גמורה צבט אותי באצבעותיו ונשך אותה בשיניו. היא שאגה וחששתי שהכאיב לה. למרות ששניהם החזיקו בי חשתי כזר. השתחררתי מאחיזתם וקמתי.
שאגותיה של חבצלת נדמו. "מה קרה?" שמעתי אותה שואלת וקולה כמו הגיח מעולם רחוק.
"אני לא יכול להמשיך", עניתי לה בקול רועד.
"גמרת ואינך יכול להמשיך. אפשר לדרוש מבחור צעיר, בריא ושפוי להתאפק. לא לגמור כל כך מהר", נזף בי דן כמו רצה להוריד מערכי בעיני חבצלת. מאיפה, לעזאזל, הוא הוציא את הסיסמה הזאת?
"זה בסדר", נחלצה חבצלת להגנתי. "מחר יש לו יום לימודים ארוך. הוא חייב ללכת לישון".
למרות שנעלתי את דלת חדרי, קולות מבחוץ הגיעו פנימה והפריעו לי לישון. שמעתי אותה בורחת מפניו והוא אחריה בכיוון הסלון. הוא צועק והיא בוכה כמתחננת על נפשה. יצאתי לפרוזדור לבחון אם הייתה זקוקה לעזרתי. הוא תפס אותה בחוזקה והשליך אותה לרצפה. הוא מעליה ושניהם גונחים. פתאום תפסתי מה אני עושה. הרי אני פולש לפרטיות שלהם. ואולי דן הוא שפלש לפרטיות שלה ושלי?
עם בוקר, היא הייתה יושבת בסלון ומעיינת בספר. לאחר שנשקתי לה, מזגתי לשנינו קפה. "כל כך טוב היה לי הלילה. הגבר הזה מעניק לי כוח לחיות מביקור לביקור", אמרה כשחיוך מתפשט על כל פניה.
"כיצד זה ייתכן? שמעתי אותו נוהם כחיית-טרף וראיתי אותך בורחת מפניו ומתנשפת והוא מפילך על הרצפה. שמעתי אותך גונחת מכאבים, מבקשת את רחמיו", חקרתי אותה מלא בזעם שבא לי מקנאה.
"אני זקוקה לזה", השיבה. "אינך אישה ואינך מסוגל להבין. כשרצתי והוא שואג בעקבותיי, אלו שאגות הקרב שלו בסיטרא-אחרא שערבבתי עם הטוב שבנשמתי. כשהיה מעליי וגנח, אלו מצהלות ניצחונו על שלוח השטן שהרחיקו מנשמתי". הבטתי בה במרירות משורבבת בצחקוק מאולץ. "אתך זה משהו אחר. אתך אני חשה בטוהר שדן אינו מעניק לי. הוא אנוכי, אבל מכל הגברים שהתנסיתי אתם, רק הוא מביאני לאורגזמות. לכן נזקקתי לו למרות שלא הייתי מאושרת אתו. אני זקוקה לדן גם משום שהוא תומך בי בעבודתי", אמרה ולא פרטה. "מאז שהכרתי אותך, מידי לילה לאחר שנפרדנו, עם מחשבות עליך וויברטור, הגעתי לאורגזמות כמו אלו שמביא עלי דן, כך שלא קיפחת אותי למרות גמירותיך המהירות. הלילה היינו שלושתנו ביחד והעונג שלי היה גדול מאי-פעם. אתך, אתה הוא זה שמערבב את הטוב עם הרע ואני היא זו שמפרידה ביניהם". לאחר ששתקה כמה דקות כדי שאפנים בתוכי את שאמרה, המשיכה. "הקשר שלי לדן מתחלק לשלוש תקופות. ראשונה, כשגרתי אצלו. שנייה, כשגרתי לבדי בטרם הופעת. ועתה תקופה שלישית, עם שניכם. בתקופה הראשונה כמו הייתי בבית סוהר והיה לי קשה. לא היה לי מרחב קיום, לא פינה משלי, והרגשתי שאני לבד. אנשים כמוני, בדרך כלל אין להם גבול. אבל כשדן סגר עליי, כמו נוצר גבול סביבי. באותה תקופה השתחררתי מהבית החרדי ומגבלותיו והפכתי לאינטלקטואל. כשהיו לי הכלים לחשוב, ראיתי מי אני והערכתי את עצמי. משהרגשתי שבכוחי לנהל את חיי, עזבתי את ביתו של דן ובניתי מרחב משלי בו אין גבול. זו התקופה השנייה. למרות שהמשכתי להזדקק לו, הסתפקתי בפגישה אחת לחודש וכך שמרתי על עצמאותי. ביולי הופעת, גבר-ילד, מסוג הגברים שמעולם לא הכרתי והחלה תקופה חדשה. אתה מרכך את הקשיחות של דן ואתך לא אדחה אותו אף אם יגיע לעתים קרובות".
שבועיים חלפו בטרם שב אלינו דן. ערב אחד בשובי מהלימודים הוא היה יושב בסלון. חבצלת קיבלה את פניי במילים. "דן מעוניין לראות כיצד אני רוחצת אותך. הבטחתי לו שנסכים".
"זה נראה לי מוזר", הגבתי בתמיהה. "למה הבטחת לו מבלי לשאול אותי? שמא זה לא לרוחי?"
"למה שתתנגד? הרי שלושתנו ביחד מהווים מעגל. כל אחד מאתנו היא חוליה במעגל". השיבה.
"שמע ילד", דן עצר אותה, מביט בי בעיניים מלאות חיבה. "אני רוצה להסביר לך מהיכן בא לי הרצון לראות אותה רוחצת אותך. לפני כעשרים-ושש שנים כמעט ועשינו ילד שאילו נוצר, היה היום בגילך. דחיתי את זה ונותרנו ערירים. לפני שבועיים כשראיתיה רוחצת אותך, דמיתי שרחצה את ילדנו. במעגל בשביל חבצלת אתה הגבר שמשלים אותי. בשבילי אתה הילד של חבצלת ושלי. מבין אותי?"
בעודי חפון בתוך עצמי באמבטיה, מתחמק בעיקשות ממבטו של דן, הוא מושיט לי תיק רחצה. "מתנה לילד שלי", אמר. בתיק נמצאו מכלים עם סבון רחצה נוזלי לגבר, שמפו לגבר, דיאודורנט לגבר, קרם פנים ומי-בושם לשימוש אחר הגילוח. פרט לסבון ושמפו אילו דברים שמעולם לא השתמשתי בהם. אצל אימא ראיתי דיאודורנטים, בשמים וקרמים לפנים ולא ידעתי שישנם גם כאלה שנועדו לגברים.
לאחר סעודת הערב שוב התמכרנו למעגל. עמדנו דבוקים, הושטנו ידיים זה לזה, הסתובבנו, הרמנו ידיים והתעופפנו למיטתה של חבצלת, כשבגדינו נושלים מעלינו. הפעם נזהרתי. נמנעתי מהצמד לגופה. היא לא הייתה שקטה, התפתלה ביני לבין דן והתחככתי ברגלה. רציתי לקום אלא שדן, שהתבונן בי בעין נוזפת, בשתי ידיו משכני לגופו ואמר "אל תסתלק מאבא". האם היה זה חיבוק אב? אבי לא נהג לחבקני. וכשהניח זרועו על כתפי, לא לחצני אל גופו. חבצלת נותקה ממני. דן הפריד בינינו. השתוקקתי ללטפה, אלא שזרועותיו כבלו את ידיי. ואז נזפה בו "הנח ליוחאי. הוא צריך ללכת לישון. מחר יש לו לימודים".
בקוריו תכפו ועימם עליצותה המתגלגלת של חבצלת. כמעט מידי ערב בא עם פרחים לחבצלת ושי עבורי. מתנותיו, בגדים, דמו לאלה שהעניקה לי חבצלת בבואי לגור עמה. אלא שאלה שהביא נשאו תגים של אופנאים יוקרתיים ומלתחתי פרצה גבולות. גם מכונת גילוח חשמלית ומצלמה דיגיטאלית הביא. מידי שבוע הצטרף אלינו לקונצרט והזמין אותנו לראות הצגות בתיאטרון או לסעוד במסעדה. היה מגיע בשעה מוקדמת ועד לשובי נהג לעיין בספרים של חבצלת. הייתה לה ספריה ענקית שהפחידה אותי כי לא מצאתי עניין ברוב הספרים. "חבצלת בנתה את הספרייה שלה כמו שבנתה את אישיותה. הספרים מייצגים אותה. כל ספר כמו מנהל דיאלוג עם הקיום הרוחני שלה", אמר. היינו מאריכים בשיחות. הרצה בפניי על בעיות בפילוסופיה, בעיקר על ניטשה, פילוסוף שהעריך. "הפילוסופיה שלו היא הבסיס לדרך החיים ולתפיסת העולם של האדם החילוני בן זמננו". מידי שבת היינו משוטטים בסמטאות ירושלים. דן בקיא בעיר. יש לו מכרים יהודים וערבים, והיינו מוזמנים אליהם. כך למדתי להבחין בין סגנונות בנייה שונים. רוב שהעניק לי דמה למה שחבצלת העניקה לפניו. אלא שהכל היה גדל-ממדים. הוא היה הגורו. פעם לימד אותה ועתה מלמד אותי. חבצלת, מאושרת מביקוריו התכופים, אמרה לי, "בנוכחותך טוב לי להיות אתו עוד ועוד".
מששמע שעדיין לא ביקרתי בפאב, הזמין אותנו לבלות שם. חבצלת סירבה להצטרף ולא נשארנו שם אלא שעות קצרות, מדברים שיחות קלילות. לקח אותי לבארים בעלי ייחוד, שבהם הופיעו זמרים, איריים, יוונים וישראלים. באחד מלילות חמישי נסענו לתל-אביב. שם הוצגתי כבנו למפורסמים מעולם הבידור והתרגשתי. אני, משנוכחתי בהערצה ובאהדה שהסלבריטאים רוחשים לו, חשתי כבן הגאה באביו.
לא בכל לילה היה נשאר לישון אצלנו. פעמיים בשבוע, כשהיה עליו להגיש תוכנית לילה ברדיו, הסתלק מוקדם. בלילות האחרים, לאחר הסעודה, היה מצטרף אלינו למעגל. לפעמים הסתלק כשהלכתי לישון, אך לרב נשאר עם חבצלת. מפאת ביקוריו לא יכולתי לצאת עם חבצלת לצעידה. חששתי לליבה. "אין דבר", השיבה. "כששלושתנו ביחד אני מאושרת, והאושר הזה תורם לבריאותי יותר מכל צעידה".
ערב אחד הופיע עם זר גדול של פרחי קמליות. "זה לשניכם. נסעתי במיוחד למשתלה בעין-ורד להשיגם. עדיין לא בשיא יופיים. בפברואר כשיהיו בשיאם, אביא לכם את היפות שבקמליות", התייהר.
"אלו הפרחים שלך", מיקדתי מבטי בראשה של חבצלת. "הנה מישהו הביא לך אותם ועכשיו תוכלי להחליף את הקמליות הפלאסטיות שבזר בקמליות אמיתיות. ואני רציתי להיות זה שיביא לך אותן".
דן היה נבוך, לא הבין את משמעות דבריי כי לא היה מודע לדברים שכתבה באתר-ההיכרויות. "נסעתי למרחקים להשיג אותן, וגם עליך חשבתי, ילד. הן מיועדות גם לך", אמר לי שופע חביבות והוסיף שאלה שנטעה בי מבוכה. "מה אתה חושב עלי, ילד? האם אתה מחבב או שונא אותי? דבר בגילוי לב".
תשובתי עלתה לי במאמץ עצום, "לא יודע. היחס שלי כלפיך הוא אמביוולנטי. מחד אני מעריץ אותך. אני אוהב להקשיב לך. אני מעריך את מה שלימדת אותי. אילו לאבי-מולידי היו האינטליגנציה והידע שיש לך, והוא היה מעניק לי זמן ותשומת לב באותה מידה שאתה מעניק, הייתי אוהב אותו מאוד. ומאידך, אני מקנא על כישוריך להעניק אושר גופני ורוחני לחבצלת. אני שונא אותך על שאתה מעניק לה סקס מהסוג שאני אינני מסוגל. אני שונא אותך על כך שאני צריך להתחלק עמך באהבתה של חבצלת".
"אין צדק לשנאתך. חבצלת טוענת שאתה מעניק לה את מה שאני מחסיר. מבחינתה אנחנו תיקו" אמר במבט נוקב, "לא נפגעתי ממך, ילד. בניגוד לחבצלת אינני רואה בך גבר, ולכן אינני מקנא בך".
באותו לילה על המיטה הרחבה של חבצלת חיבק אותי בשתי ידיו ולא הרפה ממני. כלל לא הניח לחבצלת לגעת בילד שלו. לא ניכר היה שאיכפת לו על זה שקמה מן המיטה וחזרה רק כעבור חצי שעה. מששבה הכריזה, "יוחאי צריך ללכת לישון. כל עוד הוא בבית הזה אני אחראית עבורו".
בדרך כלל היה עדיין ישן כשעזבתי בבוקר את הבית. אלא שבאותו בוקר השכים והציע להסיעני ל'הדסה'. בדרך אמר "ביקשתי מחבצלת ששניכם תבואו לגור אצלי. דירתי גדולה ונוחה. היא לא הסכימה. טוענת שזקוקה לפרטיות שאותה יש לה רק בדירתה. באשר לך, אמרה שתנהג כרצונך. היא תכבד כל החלטה שלך. אתה יודע שאני אוהב אותך כבן. אני רוצה שתבוא לגור עמדי בדירתי".
"זו הסיבה שטרחת והבאת לנו את הקמליות? אני לא מתכוון להיפרד ממנה. בלעדיה לא אעבור".
בערב סיפרתי לחבצלת על הצעתו של דן. "אל תחשוש מפניו", אמרה להרגיעני. "הוא אוהב אותך כמו היית בנו. רווק בן ששים וחמש החושש מבדידות, והוא צמא למישהו שיסעד אותו בזקנתו. בדמיונו אתה בן שלו ושלי כי נולדת בראשון ליוני 1980. באתי אליו בראשון לספטמבר 1979, בדיוק תשעה חודשים לפני היום שבו נולדת. אז, אילו הכניס אותי להריון, היה לנו בן בגילך. אלא שבאותו זמן הפחד צייר לו דברים איומים על האבהות, ואף כי בא אלי באותו לילה, הוא מנע ממני את ההריון".
דן לא חדל מלהפציר בי שאבוא לגור עמו בדירתו. באחד הערבים לקח אותי לראותה. אכן זו דירה גדולה ורחבת ידיים, מרוהטת להפליא, בטלבייה. "לא ניתן להשוות מגורים בדירה גדולה בשכונת פאר קרובה למרכז העיר, למגורים בדירה קטנה בפסגת-זאב הרחוקה. מכאן יש לך אוטובוס ישיר להדסה". בכל בחירה שאבחר לא תהייה שלימות. מאחר וחבצלת לא התפתתה להצעתו, אף אני סירבתי.
ערב אחד דן הגיע עם זר פרחי קמליות והצעה חדשה. יישא אותה לאישה ושניהם יאמצו אותי לבן. חבצלת הקשיבה בלגלוג. "הזמן בו רציתי שתישא אותי לאישה חלף. אני זקוקה ליוחאי כמאהב ולא כבן. האם אתה מאמין שהוריו יסכימו לוותר על הורותם למעננו? בחור כמותו, אין סיכוי. הם לא יוותרו עליו".
"אני בעל רכוש. אני אוהב את יוחאי ומתכוון להוריש לו את רכושי. הוריו, כפי שתיאר את יחסם הלא-אכפתי אליו, כשישמעו שאני עומד להפוך את בנם לעשיר, הם יסכימו".
"אתה צריך לבחון מדוע אתה להוט לאמץ אותו", היא לא ידעה איך לומר לו את זה. "אני חושדת שאינך טהור. מידי לילה אני בוחנת כיצד אתה מחבק אותו. אתה חושק בו. אתה מעוניין בו כמאהב שלך".
דן משפיל עיניו לרצפה ומגלגל אותן לתקרה. "את שמכירה אותי שנים רבות מעלה טיעון שכזה?"
"אני זוכרת את חיי המין שהיו לנו כשגרתי אצלך. היית מצטייד בזוג נוסף למיטה. הייתי מקנאה בבחור שצרפת. היית מחבק ומנשק אותו. זנחת אותי והוא זנח את בת-זוגו והייתם מתכרבלים זה בזה. אמרת שמין בארבעה מגביר את הנאתך, שההסתכלות במעשי הזוג הנוסף מעלה לך את דרגת הגירוי. זה הוציא אותי מדעתי, אך למענך הסכמתי למין המרובע. כיום יש לי הבנה אחרת על הקלישאה הזאת. היית זקוק להתגפף בגוף גבר. בתת-ההכרה אתה הומו וזו הסיבה שלא התחתנת. עתה משזקנת ומתקשה למצוא זוגות שייאותו להצטרף, בכוונתך לנצל את יוחאי. אין לך סיכוי. יוחאי לא ייכנס אתך למיטה בהיעדרי. הוא מסוגל לקיים יחסי מין רק אתי". מעולם לא שמעתי את חבצלת מדברת כך בתקיפות ובקשיחות.
פניו של דן חוורו. "אל תאמין לה שאני הומו", אמר לי. "נכון שהייתי מכור למין קבוצתי. חיים רק פעם אחת וחבל להיתקע בשמרנות ולבזבז זמן יקר על קנאת חינם פרימיטיבית. נכון שהתעלסנו שני זוגות בטירוף חושים, אבל זה נעשה בהסכמה של חבצלת. קנאתי לה ולא הנחתי לזר לחגוג עליה. במין קבוצתי כל הנוכחים מתפתלים זה אל תוך זה, ואינך לוקח בחשבון מיהו שלעברו אתה מתפתל ומיהו המתפתל לידך. משמעות של זכר ונקבה מיטשטשת ובשר מתחכך בבשר. ידיים נשלחות לכל עבר, תופסות כל פיסת בשר שניתן לאחוז בה, בין שזה בשר-גבר ובין שזה בשר-אישה. גם השפתיים נשלחות לכל עבר. הדם מתלהט ובאות החדירות. שלי נמשכו זמן ארוך להנאתה. הזוג שהצטרף הגיע לרוויה, קם והסתלק, ואנו המשכנו. משעזבה את ביתי היו לה גברים רבים. לא נמצא לה מישהו שעינג אותה כמוני. אילו היה, לא הייתה מזמינה אותי לבוא אליה מידי חודש. אומר משהו בכנות. לפעמים נדמה לי כי אתה הומו. השפיכה המהירה באה כשאתה עם אישה משום שבתת-המודע אינך מרוצה. לא באישה אתה חושק".
חבצלת נדרכת ועומדת על המשמר להשליך כל השמצה שנאמרת עליי, צעקה לעברו. "שלא תעז להכניס לראשו של יוחאי מחשבות שכאלה. הוא רחוק מלהיות הומו. אני רואה שכאשר אתה מחבק אותו, כולו מתכווץ מפניך. שפיכה מהירה ניתנת לטיפול. כבר ביררתי מיהו הסקסולוג המומחה, ואני מתכוונת להצטרף אליו לטיפול. הטיפול מסובך. נתחיל בתחילת החופש, לאחר שיסיים את שנת לימודיו הנוכחית".
מאז אותה שיחה נסתלקה השלווה מהבית. חבצלת ודן לא חדלו להתקוטט. במריבותיהם הזכירו לי את הוריי. אבא גער באימא וטען שהיא שתלטנית שאינה יודעת לכבד את רצון בני הבית, ומידי פעם איים כי ירצח אותה. אימא הטיחה באבא על קמצנות ועל חוסר התייחסותו אליה ואל שלושת בניהם. רק משרד ראיית החשבונות שהקים היה לו יקר. כשהיה מאיים כי ירצח אותה, הייתה נוטלת סכין גדולה ומושיטה לו. חבצלת נהגה לומר לי מידי יום "הלוואי ויסתלק ויניח אותנו לנפשנו". ואני לא רציתי שזה יקרה. דן מידי יום בהה בי מפציר "בוא נגור בדירתי, וניפטר מחבצלת ומטרדותיה". גם זה לא רציתי שיקרה. עם לילה, בשוך הרוחות הרעות, שוב הושטנו יד זה לזה ליצירת המעגל, ושוב היינו שלושתנו מאושרים.
לאחר חופשת חג הפסח, בפרוזדור בבית-החולים נתקלתי בפרופסור ענבי שהזמינני לחדרו. "על שני דברים בכוונתי לשוחח אתך. דבר ראשון, בת דודך חבצלת. מצבה התדרדר. הבדיקות האחרונות היו גרועות. אני מנסה לשכנע אותה לעבור בדחיפות צנתור לב והיא מתעקשת לדחות את זה לחופש הגדול". הבטחתי לנסות לשכנע אותה להקדים בצנתור ולא גיליתי לו שמזה כמה חודשים שאיננו צועדים בלילות. "דבר נוסף, לימודיך. השנה ירדת בהישגיך. שוחחתי עם כמה ממוריך וזוהי גם דעתם. מחבצלת נודע לי כי אתה מתגורר בביתה. האם יש קשר בין הדברים?" ציינתי שגם דן תפארת גר עמנו והתנצלתי בצרורות של הסברים מפוקפקים. אכן הזנחתי במעט את לימודיי אבל זכיתי ושני השכנים שלי פתחו בפניי עולמות רוחניים שלא הכרתי. מה עוד אפשר לבקש? "את דן איני מכיר. מחבצלת ניתן ללמוד הרבה. הספרים שכתבה על הקבלה הן יצירות מופת. הייתה השנה מועמדת לפרס-ישראל. למרות שנמצאה ראויה, היא לא תזכה בו, משום שהוועדה החליטה להעניקו למלומד ישיש שסופו קרב. אני אספן וותיק של קמיעות ומכיר היטב את כתביה כי הקבלה הוא תחביב שלי. חלילה לך לחשוק בקבלה ולהזניח את לימודי הרפואה".
בערב סיפרתי לחבצלת ולדן על השיחה שהייתה לי עם הפרופסור. "לא גילית לי דבר מהצלחותייך במחקרים בתחום הקבלה. כל שסיפרת הוא שאת מורה למחשבת ישראל. היכן? לא ידעתי. בדלת הכניסה לא צוין שבדירה זו גרה פרופסורית. מפרופסור ענבי שמעתי שהיית מועמדת לפרס-ישראל. אלא שהועדה החליטה שאת צעירה ויכולה להמתין כמה שנים לפרס שבינתיים יוענק לאיזה אשמאי ישיש שסופו קרב".
"אילו הייתי זוכה בפרס, הייתם שניכם הראשונים לדעת ומוזמנים לטכס", הגיבה חבצלת על טענתי. אבל לא ניסתה להסביר לי מדוע נמנעה מלגלות לי שהייתה פרופסורית לקבלה.
"חבצלת היא אקדמאית מליגה אחרת. צנועה ואצילה", אמר דן. "אנוכי למדתי על הישגיה מקריאת ספריה. עבודתה המדעית היא אמיתית ועשייתה אידיאולוגית. חבצלת רגישה לצביעות וראוותנות. ממליץ שתקרא את כתביה". דן התכוון ללמדני קבלה על קצה המזלג בהדגשה על תרומתה. חבצלת לא הסכימה שזה יעשה בנוכחותה, "שני הגברים שלי מרבים לצאת לפאבים. ביציאתכם הבאה תדברו שם על ספריי".
בחודש מאי נדמה היה שהכל נכנס לפרופורציה ושהמריבוּת שבין חבצלת לדן תגווע במהרה. יום הולדתי בראשון ליוני, התקרב ושניהם התווכחו כיצד לחגוג. חבצלת הסתפקה בסעודת ערב במסעדה. דן רצה יותר. התפשרו שניסע שלושתנו לסוף שבוע לבית מלון יוקרתי בחיפה או בטבריה. דן החליט שלנסיעה אזדקק לחליפה תפורה לפי מידה. המדידות התכופות לא היו לרוחי ורציתי לוותר. הוא התעקש, "לכשתהייה רופא תזדקק לחליפות רבות. תמיד תזכור שחליפתך הראשונה הייתה מתנה שקיבלת ממני".
את יום הולדתי לא חגגנו. העשרים למאי הביא עמו רוחות חורף שאינן רגילות לעונה. בצהריי היום הובהלה חבצלת לטיפול-נמרץ בהדסה. שבץ לב. שכנה מצאה אותה מוטלת על הרצפה נטולת הכרה בכניסה לחדר המדרגות. שכבה מכמירת רחמים בעליבותה, מוקפת במכשירים להנשמה, למדידת לחץ דם, למדידת דופק ולעירויי נוזלים. מאימת המצב החלטנו שנינו שלא לנטוש אותה. אלא שבלחץ הפרופסור דן אסר עלי לוותר על לימודים, הקפיד שאשתתף בכל השעורים והמבחנים ונשאר אז יושב לבדו. כשנאלץ להסתלק לשידוריו או לישיבות-מערכת נשארתי אנוכי לידה. ציפינו לראותה מתעוררת, מזיזה יד או רגל, פוקחת עיניים, בוהה בנו ומדברת. כשביקש לדעת כיצד הכרנו, סיפרתי שמצאתיה באתר-ההיכרויות. תחילה השתומם על חברותה שם. "למה? אני הייתי לה בכל עת שהייתה זקוקה לי, כל אימת שרצתה בי". לאחר שהרהר כמה דקות העיר, "זה אופייני לה".
יום אחד ליד מיטתה, דן פנה אלי. "אני רוצה לשתף אותך בחשבון הנפש שלי". הקשבתי לו.
"בבית הספר לא הייתי נער מקובל. את ילדוּתי אני זוכר בעיקר כשעות ארוכות של התבודדות, קריאת ספרים מכל הבא ליד, האזנה למוסיקה קלאסית, ושיחות ארוכות עם עצמי. הרביתי לחלום בהקיץ, מייחל שדברים ישתנו. לא היו לי חברים, והילדים שהתחברתי אליהם היו מוזרים ומשונים, שלא היו להם חברים מלבדי. גם הם סבלו מבעיות שנבעו מבדידותם. ניסיתי להבין ולהקל את סבלם. התכונה של הבנת הזולת התפתחה עם השנים. בשרותי הצבאי הייתי צנחן אך לא הצטיינתי כלוחם. הייתי קשה-תנועה ונושא ללגלוג. בהפסקות שבמהלך האימונים, כשהחבריה התרגעה בשיחות, התבדלתי מהם. אבל דבקתי במפקדים וגיריתי אותם לשטוח בפניי את הלבטים שלהם, אם זה היה תסכול מכישלונות בפעולותיהם הצבאיות או בחופשות בבית. הם חיבבוני על שנברתי בנפשותיהם והקלו עליי באימוני-השדה. לא חלמתי על מדיום רדיופוני. אבל כסטודנט באוניברסיטה מצאתי עבודה משרדית בשרות-השידור. גם שם האזנתי לכל קוֹלֶגָה. התחבבתי וקריינים השחילוני לקריינות. גם השתלבתי בעריכת תוכניות ובהגשתן והגיתי את תוכנית-הלילה שרצה כבר שנים. החיים מאוד קשים ואני משועבד לדברי הכאב של המאזינים. אמנם זה אתגר לפתוח צוהר של תקווה למאזין שבור, אבל לי זה עשה רע. פחדתי לבנות משפחה ונותרתי ערירי".
למרות שהייתה כצמח, מעריציה באו לבקרה. משיחותיי עימהם למדתי להכיר את חבצלת שלא הכרתי. הייתה בקיאה בספרות הקבלית לדורותיה. פיתחה כיוונים חדשים בחקר הקבלה וכמו שפכה מים צוננים על ראשי החוקרים שקדמו לה. מורה מעולה וספריה התאימו לידענים ולחסרי ידע בקבלה. סיפרה האחרון שהופיע לפני שנתיים עסק בהתפתחות הקבלה-המעשית. העיר מישהו "אם תגבר על מחלתה ותשוב לחקור, ללא ספק תגיע לחשיפת הידע המלא לחולל נסים בכוח הקבלה. וזה יביא אושר לאנושות".
שלושה שבועות נאבק פרופסור ענבי על חייה של חבצלת ובתחילת השבוע הרביעי נפחה נשמתה. ביקשתי מדן שניסע למשתלת הקמליות בעין-ורד להביא פרחים ולהניחם על קברה. גיליתי לו שחבצלת הציגה עצמה באתר-ההיכרויות כמי שמחפשת את זה שיחליף את הקמליות הפלאסטיות שבזר שעל ראשה בקמליות אמיתיות. "קמליות הבאתי לה בכל עת שהייתה כועסת עליי, ולא הסתפקה בי", הגיב במרירות. למרות שקטן הסיכוי להשיגן בחודש יוני, נסענו למשתלה הרחוקה והבאנו קמליות שלא נראו במיטבן.
את ההלוויה ארגנה האוניברסיטה והיא הוטמנה בחלקת הפרופסורים. גדולי אנשי-הרוח, סטודנטים מייללים ואחיה ואחיותיה, שהתעלמו ממנה לאורך השנים והגיעו מבני-ברק, ליוו אותה. דיקן הפקולטה תיאר אותה כחוקרת של עוצמות ויצירה, כמנוע כוחות לעולמות נסתרים וכמחנכת יחידה בדורה. נתברר לי שבחוגי התקשורת התייחסו אל דן כאל בן-זוגה, וביקשוהו להספידה. היה לו מבט מזועזע וכתפיו נכפפו, כאילו הטילו עליהן משקולת כבידה. "תודה לך חבצלת. אני שמח ועצוב שהכרתי אותך. אני שמח משום שהכרתי אישה יחידה במינה, ועצוב משום שאיבדתי בת-זוג שכמותך". כאילו הספד שלי יצא מפיו.
את השבעה ישבתי עם דן בדירתה. הרגשנו שנינו כבעלים של חבצלת והקפדנו במנהגי האבלות ובאמירת קדיש שלוש פעמים ביום בבית-כנסת סמוך. כמעט ויצאתי מדעתי ממחשבות שאני אשם במותה משום שבחודשים האחרונים לא הקפדתי שנצעד מידי ערב. ועוד, פרופסור ענבי התרה וביקש שאדבר על לבה שתסכים לצנתור ולא שוחחתי עמה על כך. המחשבות הללו צצו בי שוב ושוב עשרות פעמים במשך השבעה והתוודיתי בפני דן. הוא מלמל שגם ראשו מתבקע מהרהורי חרטה שבחייו ההזויים זרז את מותה. בתום השבעה אמר לי, "הַזְמָנָתי שתבוא לגור בביתי, עדיין תקיפה. עתה, לאחר מותה, אתה עוד יותר יקר לי. אתה הוא מה שהיא הותירה לי. היא שקשרה בינינו". העדפתי לגור עם דן ולא לשוב לבית אבי ואימי.
דן, הוא שדחף אותה לעסוק בקבלה ולאורך השנים היה מעודדה. "לא הייתה זקוקה לי. ידיעותיי זעומות לעומת אלו שהיו לה. אלא שהייתה חסרת-ביטחון וכל כתב-יד נתבקשתי לקרוא ולפסוק באם ראוי לפרסמו". בעיזבונה מצא חיבור שלא השלימה על דמות דמיונית שכינתה סבא-רבא, גדול מקובלי-המעשה בכל הדורות. דרכו תיארה בשיטתיות את הקבלה המעשית. דן נטל על עצמו להכין את החיבור לפרסום.
"הסבא-רבא היא דמות משותפת לחבצלת ולי, נולד בעקבות ביקור שעשתה אצל פרופסור ענבי. הצטרפתי לאותו ביקור ולשאלתו של הפרופסור מה הקשר בינינו, זרקתי שאנו בני-דודים. לאחר הביקור ישבנו בקפטריה, ושם הוא נולד כאביהם של סבותינו האחים", גיחכתי, בוחן את השפעת דבריי על דן.
"מעניין. היא לא רצתה שתדע שעסקה בקבלה. חששה שאם זה ייוודע לך, תסתלק ממנה", אמר.
החיים במחיצתה של חבצלת הביאו לשינוי בתפיסת העולם שלי. זעמתי על הרפואה שלא מנעה את מותה. עם כל המיתולוגיה שמייחסים למקצוע, הרפואה כבר לא הייתה לי אתגר. סיימתי את השנה החמישית אך לא בהצטיינות של השנים הקודמות. את שנת האבלות הקדשתי ללימוד מורשת-חבצלת, מנסה לשחזר את המסע המוזר שלי לצידה. את המשך לימודי הרפואה דחיתי למועד מאוחר.
התכוונו דן ואני שהספר על הסבא-רבא יופיע לקראת יום השנה למותה. החומר שליקטה הספיק למלא את הספר ולנו לא נותר אלא לערוך. הסתייענו בראשי-פרקים שהכינה למבואות לכל אחד מחלקי הספר. דן תירגם טקסטים ארמיים ששולבו וביחד פרשנו טקסטים עבריים שנכתבו בלשון מלאה ברמזים.
בטכס האזכרה שנערך באוניברסיטה דן הציג את הספר בפני הנוכחים. שם פגשנו את פרופסור ענבי שהיה בין המספידים. לאחר הטכס פנה אליי, "כבר עיינתי בספר. בין העורכים ראיתי את שמך".
"תרומתי הייתה צנועה. את עיקר העבודה עשה דן תפארת" אמרתי והצטרכתי לבלוע רוק באמצע.
"הספר נפלא. עשיתם עבודת קודש. חבצלת הייתה מאושרת לראותו". נעץ בי מבט נוקב והוסיף, "לידיעתך, מקומך במחלקתי ממתין. התעסקותך בקבלה זה לא היה לרצונה של חבצלת. היא לא גילתה לך שעסקה בזה. אילמלא גיליתי לך, כלל לא היית יודע. אני רוצה שמחר תגיע למחלקה ותתחיל בהתמחות".
"זה לא ייתכן. השלמתי רק את לימודי השנה החמישית. במבחנים האחרונים התרסקתי וציוניי אינם מאפשרים לי להתחיל להתמחות בקרדיולוגיה", משכתי את כתפיי ולבשתי חיוך מעורר רחמים.
"אני הוא הקובע מיהו שיבוא להתמחות במחלקה שלי", גער בי. "היכן אתה מתגורר עכשיו?"
"בביתו של דן תפארת", השבתי כשזרועותיי מכונסות בחזי. "הוא מעניק לי אהבת-אב יותר מאבי. הוריי לא ראו אותי כבר חודשים אחדים. לא רבנו. הם פשוט לא מתעניינים בי. השארתי אצלם את העותק הראשון של הספר על הסבא-רבא. הם לא הגיבו. הם לא יודעים שהשנה לא המשכתי בלימודי הרפואה".
פרופסור ענבי ניגש אל דן, תפס בכתפו וסובבו לעברו. "מחמאותיי על הספר. ועוד משהו, תקפיד שמחר יוחאי יתייצב במחלקתי. ממנו שמעתי שאתה כמו אב בשבילו, ומחובתך לדאוג שיסיים את לימודיו. הוא גאון שכל העולם לפניו, ויש לי את כל הסיבות להאמין שיהיה רופא מעולה". הקשבתי נרעש לדבריו.
"אני מסכים לדעתך שהוא גאון", השיב דן ואני הסמקתי. "נוכחתי בזה במהלך עבודתנו המשותפת בעריכת ספרה של חבצלת. כשהתחלנו, לא היה לו מושג בקבלה. ועכשיו, הידע של חבצלת כמו דבק בו".
"הוא לא נראה טוב. פניו קודרות. מחבריו נודע לי כי התנתק מהם. לא מבלה ומתנזר מבנות. אסור שישקע בדיכאון. חובתך לדאוג שיוחאי ישוב להיות פעיל וחברותי. בספרכם מצוטט מאמר של רבי אליהו הלווי בסן, מקובל ספרדי מן המאה הארבע-עשרה, שכתב, לא יאריך הָאָבֵל בימי אבילותו משום שכל עוד הוא מתאבל, נשמתו של המת צמודה אליו, והיא סובלת כי ברצונה להשתחרר ולהגיע לשלווה בגן העדן".
בבוקר דן הסיעני להדסה במכוניתו. "לכשתדע מתי תרצה לחזור, תודיעני ואבוא לאסוף אותך. שנת האבילות שלנו נסתיימה והגיע הזמן שתוציא רשיון-נהיגה. ושיהיה לך 'בהצלחה' בחידוש לימודיך".
היה קשה לחזור למחלקה הקרדיולוגית, שם ישבתי ליד חבצלת חסרת ההכרה וראיתי את גוויעתה. הצצתי לחדר שבו שכבה. היו שם שלוש נשים זרות. פגשתי ארבעה סטודנטים מן המחזור שלי והזמן כמו חזר אחורנית. בקול קצת עמום סיפרו שלפני כחצי שנה אפרת התחתנה וכי עתה היא בהריון. לא נגע לי.
בכפוף להוראה של פרופסור ענבי הייתי צמוד אליו. יחד עברנו על יומן-הלילה של המחלקה. אחרי שכמה מרופאי המחלקה נכנסו להתייעצויות, ששיתף אותי בהן, יצאנו לסיור רופאים במחלקה. הוותיקים זכרוני. בפני החדשים הציגני כטוב שבתלמידיו בכל הזמנים והתאדמתי. בנוכחותם הטיל עליי לבדוק את חוליו והייתי נבוך. ברם, כשהייתי אובד עיצות הם סייעו לי. שוב חשתי שמקצוע הרפואה תסס בי כמו בימים עברו. בשלוש ביקשתי מדן לאסוף אותי. משהגיע, פרופסור ענבי הודיע לו, "מגיע ליוחאי פרס מיוחד. עבד קשה והצליח בגדול. עליך לוודא שהערב יצא לבלות. מחר יוחאי ידווח לי על הבילוי".
בנסיעה אמר לי דן. "כבר למעלה משנה שלא היה לך סקס. מה דעתך שהערב תלך למכון-עיסוי?"
"איזה מין רעיון מטורף עלה על דעתך?" שאלתי מתוך בלבול גמור. "שנלך לשכב עם זונות?"
"אני לא זקוק. אני כבר מותש מנשים. אבל אתה זקוק". תוך כדי שדיבר פניו החמיצו. "היא הייתה לי אחרונה. מאז שנתגלה אצלה הסרטן ברחם, לפני כתשע שנים, לא הייתה אף אחת אחרת על פניה".
להתחמק מהצעתו, הזכרתי את הבעיה של שפיכה מהירה שממנה סבלתי והדגשתי שאני מתבייש ללכת לזונה ולהיכשל. היה לו פתרון, "נתפוס זונת-רחוב שתמצוץ לך".
"זה לא פשוט", אמרתי נדהם. "זה לא ילך. לא אהיה מסוגל להניח לזונה ככה סתם למצוץ לי".
"איך הנחת לחבצלת? לא הכרתם. באתר בקשת אותה למצוץ לך כמו הייתה זונה", טען בקול יבש.
"הייתי טירון והסתקרנתי לטעום מציצה. לא היה איכפת לי מי תמצוץ. עכשיו זה לא כך" הסברתי.
דן, חדור מוטיבציה, לא הרפה. מששוכנעתי שזהו רצונו, נכנעתי, משום שרציתי לשמחו. "נתפוס אותה ברחוב הילל. אציג אותך כאורח שלי מחו"ל. אחר כך אסיע אתכם למקום שהזונה תקבע. כשתגמור, נחזיר אותה לרחוב הילל. אתה לא תוציא הגה ולא תסתכל בה. זונות-רחוב עמוקות בסמים והפרצוף שלהן מדכא. גם בחבצלת לא התבוננת בשבוע הראשון. נוכחותי לא תפריע לך. כבר התרגלת לסקס בנוכחותי".
במגרש חנייה בין מחסנים הפשלתי את מכנסיי. היא נכנסה לפעולה. אמנם איברי היה זקוף, אבל השפיכה לא באה. היא ניסתה להשפיע עליו בכל מיני פעלולים בלשונה, נעזרה גם בידיה וזה לא הלך. אחרי עשרים דקות פנתה לדן, "מצטערת. זה לא בא לו והזמן עבר. תשלם לי ותחזיר אותי לרחוב הילל".
דן שאל אותה, "האם זה עומד לו?"
היא השיבה, "כל הזמן".
"אז תמשיכי", פקד עליה דן. "אני אשלם לך בעד פעמיים".
אחרי שנפטרנו מהזונה ברחוב הילל, הלכנו לחגוג בפאב. כטוב לבנו בויסקי אמר לי דן, "אני שמח שגמרת. עוד יותר שמח שזה לקח זמן. תשליך מזה על היכולות שלך ותצא עם צעירות ממך. ולכשתימצא את המתאימה, תתחתן. אני אערוך לכם חתונה גדולה, כמו זו שחבצלת חלמה עליה, ומשום טיפשותי לא התגשמה. לא תישאר רווק וערירי כמוני. תוליד ילדים והם יהיו לי לנכדים". ושאל, "בסך הכל נהנית?"
"היה בסדר. אבל השפיכות החפוזות עם חבצלת היו לי יותר מענגות", עניתי מתוך חולשה משונה.
