׳™׳¨׳—.jpg
ככה הלכנו לנו בשביל החשוך, הייתה שעת ערב כלשהי, עדיין בגיל שלזמן - אם בכלל - אין שעות ורגעים, אלא רק אפיון של פעילות: שינה, קימה, פגישה עם חברים, בית ספר או גן או חופש גדול; הכי טוב החופש הגדול. כל אחד יכול, בחופש הגדול.
הלכנו בשביל החשוך, מן הסתם בטור שכזה, משום שהשביל היה צר ובתוך הטבע, איפשהו מבית זית לירושלים. בטח היו שם גם מדריכים - נדמה לי שהיו מדריך ומדריכה, בראש הטור, ואולי גם במאסף, אבל אני לא חותמת על זה, כי אני בספק שהייתי במודעות-מאסף כבר אז. אחר-כך כן, כשהייתי בעצמי מדריכה, אבל אז, בקושי ילדה ידעתי להיות, בוגרת כזו, עם אכפתיות ומחשבות על דברים שילדים יכולים לחכות אתם עד שיגדלו; אבל אצלי זה לא ממש עבד, העסקתי את הראש בכל מיני עניינים שברומו-של.
ככה הלכנו לנו בשביל, לדעתי זה היה בשביל להגיע לראות את הסרט ההוא, עם כל הקייטנה, סרט שרק שנים אחר-כך איתרתי אותו שוב, בניסיון לרענן את הרישום הרב שהותיר בי אז: 'ירח של נייר'.
ואיני יודעת אם זה בגלל השם, או בגלל שירח תמיד הרשים אותי, ואולי העיניים הכחולות של ריאן או'ניל, או בגלל הילדה - בת גילנו, רק שלא הייתה בקייטנה ולא הלכה אתנו בשביל - טאטום.
זה גם היה בערך באותו זמן שנגלתה המילה 'טוטם' - לא רק המילה, אלא גם העמוד-עמוס-הראשים שהוא, וטוטם, הרשים אותי ממבט ראשון.
ככה הלכתי לי בשביל, ילד מאחורי ומלפניי, אולי ילדות, ומן הסתם הרחתי את הריח הזה שמוהל בתוכו אדמה וריח-קיץ ירושלמי, ריח-קיץ שאינו כמו בשום מקום אחר, גם משום שלא גדלתי בשום מקום אחר, וגם משום שיש בו תמיד איזה קמצוץ של סתיו באוויר-הנחיריים, גם אם עדיין מצויים ממש באמצע העונה.
יכול להיות שבמקומות שהם ליד הים, יש לקיץ ריח ברור וחד, שאי אפשר לבלבל אותו עם ריח של אף עונה אחרת. אני זוכרת חופשות-קיץ אצל סבתא שלי, כשגרה בבת-ים: המרחק לחוף הסלע לא היה גדול, צריך היה ללכת קצת, אולי גם לפעמים נסענו באוטובוס - וההליכה חזרה, עם החול ברגליים ובגוף, הייתה מפרכת יותר - אבל סך הכל קרוב, הולכים קצת, נוסעים קצת, וכבר בין החול לכחול - קיץ באוויר, זה שבחוץ, וזה שבתוך הריאות. כל היום אחת משתים: או בחול, או בכחול; ובין לבין, קרטיב, מלפפונים, סנדוויץ' עם גבינה אולי. מה שסבתא הכינה, כי ידוע ש'כשהולכים לים נעשים רעבים'...
את הארמונות הכי גדולים שלי בניתי שם, בחול, אבל אני ממילא - גם אם לא קראתי לזה כך - בניתי ארמונות - בדמיון שלי, שמחוזותיו נרחבים כים. גם בחול, וגם בכל מקום אחר. כולל בהליכה הזו שם, בשביל ההוא. יכולתי לחלום איך טאטום או'ניל, למשל, הולכת לה באיזה שביל דובר אנגלית,
בטור מאורך, מתחת לירח, לראות סרט באולם מאולתר, על ירח ואבא וילדה אחת שקוראים לה אני.
זו הייתה קייטנה שלא כל-כך אהבתי להיות בה, אבל זו הייתה הקייטנה שהייתה. סך הכל היה לא רע, אבל לפעמים ה-'פעילות' שהכינו, לא הייתה פעילות שיכולה הייתה לאפשר לדמיון שלי לנדוד, אז ההנאה נפגמה. אבל כאמור, היא לא הייתה כל כך גרועה, הקייטנה, ורק אחרי שהכריחו אותי לאכול קורקבנים - לא משנה כמה צמחונית הייתי, וכמה בכיתי לפני, אחרי ותוך כדי, נחנקת בתבשיל-קורקבנים-ודמעות שתקוע בגרון, רק אחרי זה, הוחלט שזהו. לקייטנה הזו, לא הולכים יותר.
אבל את זה לא ידעתי עדיין כשככה הלכנו שם בשביל, בדרך אל הסרט או חזרה ממנו, שרים שירים בלחש, את מילותיהם כבר איני יודעת, משהו על שוקו ולחמנייה - עוד אקסיומה בסיסית שאין לסתור אותה, בקייטנות: את הלחמנייה עוד הייתי לועסת, בוצעת לחתיכות קטנות, כמעט מחזירה אותה להיות הבצק שממנו הוכנה; אבל שקיות השוקו, מצאו את דרכן, בקביעות, לחברות בקייטנה, או למדריכים. אז הנה, עכשיו נזכרתי בוודאות: היו שם מדריכים, כלומר - גם מדריכה וגם מדריך.
אני זוכרת שפעם אחת אחד מהם שאל אותי: "את בטוחה? את בטוחה שאת לא רוצה את השוקו? כי לא תוכלי לקבל אחר אחר-כך..."
ואני, כל כך הייתי בטוחה, כל-כך רציתי שייקחו ממני את השוקו, עכשיו, אבל בלי לזרוק, כי לא זורקים אוכל, ובכלל לא עניין אותי אם יש עוד שוקו או שאין יותר אחר-כך.
ככה הלכנו שם בשביל, ירח של נייר מחכה לנו באולם הקולנוע המאולתר לכבודנו, וירח אחר, אמיתי, תלוי ממעל, ושולח אור רך עלינו, שם למטה בשביל.
זוכרת שהרמתי מבט והסתכלתי אליו - זה משהו שמאז ומעולם איני יכולה שלא לעשותו - להסתכל על הירח, להסתכל אל הירח, זורח או גורע או מלא - מהפנט את מבטי אליו, הקטנה, ועדיין כך, אף שלקייטנות איני הולכת יותר, וגם לא לסרטים באולמות קולנוע מאולתרים, עם ריח של קיץ ירושלמי באוויר.
ככה הלכתי כאן בשביל, ממלאת מילים אל תוך הדף הזה; בוקר, והירח הלך לעשות את שלו במקום אחר. הקפה שלי מפיץ ניחוח משלו, מתקרר גם, והגיע-זמן ללגום ממנו.
ואל תוך הלגימות, מתערבב לי ריח של קיץ בת-ימי אחד, ריח של יוגורט שמרחה לי סבתא על כל הגב, אחרי בילוי ממושך מידי בשמש יוקדת, של קיץ.
יונה-תן © אילה כנפיים פרישמן © כל הזכויות שמורות
