אימה ודרמה היו הקוד של ציניקן להבליח משחור הימצאו ולהציץ אל האי המואר. המראה אליו נחשף נראה בעיניו כאימה בהתגלמותה. אימה אשר צמחה בעבר כדמות נפרדת, כאישיות נשית היסטרית, כאימה אותה הצליח ציניקן לחנוק בשתי ידיו עם כל צווחה שבקעה מגרונה התרנגולי, לצפות בה מכחילה ואחר כך, בטירוף חושים הדומה לטירוף אליו נחשף ב"יומו של הארבה" קיפץ על גופתה המתפוגגת של "אימה ודרמה" תוך שתיית כמויות אלכוהול שלא הורגל אליהם מעולם, לא ציניקן וודאי שלא יוסי.
אין פלא, שצימוד המילים הזה זימן אליו את ציניקן כנשוך נחש.
עיניו אדומות מכעס ומדממות מרירות התגנב ציניקן, שלא איבד לרגע את קור רוחו מאחורי השניים. הרוח סערה באי השקט. "מוזר" חשב יוסי. מגלה לא היה מסוגל לחשוב על כלום. למרות היכרותו ארוכת השנים עם ציניקן, לא היה מסוגל מגלה לחזות את כוונותיו. מעולם לא התייחס אליו ברצינות יתר על המידה, וודאי שלא כעת, נוכח פריצת דרך מול יוסי. נוכח התחברות והתחבבות הדדית.
ציניקן הביט בהם נוטף זיעה מרירה. כל טיפה הניגרת ממצחו, מעלה את הים. "מוזר, אפשר לחשוב שמגיעה הגאות" אמר יוסי למגלה. "מוזר" הסכים מגלה. "דווקא במקום כל כך מרוחק מכל מציאות, אפשר היה לצפות מהים שיישאר חלק ומגוהץ כמו ראי" חשב יוסי לעצמו. מגלה יכול היה לקרוא את מחשבותיו. "גם בעיני זה מוזר" אמר.
הפרפר רפרף פעם אחת יותר מדי כדי ליצור את האפקט הרצוי לו, ציניקן נעמד מול יוסי ולפת את צווארו. מגלה נאלם דום. במקום להיות הפעלתן והאסרטיבי, הוא נאלם דום. יוסי המשיך להשתנק ולהלחם בציניקן. הוא חרחר "תעזור לי". מגלה התעשת וניסה להוריד את ציניקן מצווארו של יוסי. אבל מגלה היה חלש, וציניקן התחזק. "זו לא הסיבה שהוצאתי אותנו לכאן" כמעט נבח לעבר ציניקן. "אתה הוצאת אותנו" צחק ציניקן. "זה מה שאתה חושב?" ציניקן צחק הפעם צחוק גדול ושחרר במעט את גרונו של יוסי. "זה לא היית אתה שהוציא אותנו. לו הדברים היו תלויים לגמרי בך, היינו אוספים את שיירי הפלאסטיק מהניאגרה. זה הכל אני. ציניקן התנפח כל כך באומרו דברים אלו, עד שמגלה יכול היה לתקוע סיכה בתוך הבלון שנוצר ולפוצץ את הבועה. אלא שמגלה ידע שלציניקן יש תכונות משלימות, ופיצוץ הבועה יכול להחזיר את הדמויות לחוסר עשייה. כל עוד יוסי עדיין אינו מודע הוא תמיד מועד לחזור לפאסיביות שאפיינה אותו כל כך. מגלה נכנס תחת ידיו של ציניקן. תחת יוסי, המשיך ציניקן לחנוק את מגלה. יוסי התגלה כאסרטיבי. הוא מצא ענף עץ הרימו וחבט בציניקן בכל כוחו. ציניקן נפל, ושלושתם נותרו מוטלים על החוף. הגאות החלה לרדת, הים חזר לשקוט כמו ראי.
"אני לא מבין כלום" אמר יוסי כולו נסער. מי אתה? ציניקן הביט בו במבט מובס ומלא מרירות. "אני השנאה שלך" ענה. לאילו עוד רגשות יש אישיות קטלנית כמוך? שאל יוסי משתאה. כמה אנשים אני? ציניקן התיישב. "אתה לא ראוי לתשובה" ענה. מגלה התעשת. "בוא, ניקח אותך להכיר את כולם. אני לא חושב שאי פעם עצרנו לעשות ספירת מלאי, אבל אתה חתיכת יצירה אומנותית. מי שמסוגל לייצר ולהרוג דמויות בקצב שלך, חייב להיות יצירתי". ציניקן החל לטפטף את עצמו אל הכבד. הוא חש בסכנה לקיומו, אך היה מותש.
יוסי ומגלה מוססו את המחיצה שבין האי הקסום לבין חייו האמיתיים של יוסי. לבין הדמויות שאיישו את אישיותו המעורערת. הוא הכיר אותן. לכל אחת מהן היתה היסטוריה להתהוותה. כל הפסיכולוגים שבעולם לא יכולים היו להביא לפגישת מחזור שכזו. ההתרגשות היתה רבה. צילה, שוכנת בתוך ברטו, נפגשה לראשונה פנים אל פנים מול בחיר לבה.
צילה היתה דמותה של אהבת חייו הראשונה. זו שתמיד קיווה שיום יבוא והם יתחתנו. היא היתה השכנה דלת לידו, הם גדלו יחד לתוך מציאות מטורפת, הם ירדו יחד למקלטים בעת מלחמת המפרץ, וחבשו לזה לזו את המסכות. הקשר ביניהם היה יותר מאהבה, חיבה, זה היה קשר טלפתי. אמא שלו מעולם לא היתה מרוצה מהקשר. צילה מעולם לא היתה טובה מספיק בעיניה. בסופו של דבר צילה והוריה עברו דירה. לאם הפולנייה של יוסי זו היתה ברכה. יוסי מעולם לא התגבר על המעבר. מהרגע שצילה עזבה, נותר יוסי מיותר ומיותם מחברים. כעת, עמד מולה נדהם. היא כל כך גדלה, כל כך יפתה, וכל כך נשארה בגדר הזיה חולפת. כמה שהוא התגעגע אליה. רק טבעי שיפצל את עצמו לדמותה. צילה הביטה בו ודמעות בעיניה. מתוך גופו של ברטו, יצאה כולה געגועים פוסעת לעברו. "סופסוף, יוסי שלי". "את ... את... את הלכת לי, ולא נשארת בקשר" אמר יוסי בקול רועד. "תמיד הייתי איתך" השיבה. "לא, את לא ענית לטלפונים שלי, לא שעית למכתביי. נטשת אותי". "אני אוהבת אותך, תמיד אהבתי אותך. החזרתי לך מכתבים, אבל כנראה שלא קיבלת אותם". "זה לא ייתכן" אמר יוסי. לו שלחת לי הייתי יודע מכך. אז נזכר בחבילה שהחזיקה אמו. חבילת מכתבים בלתי פתוחים. "זו אני" אמרה צילה. אני קבורה שם בארון של אמא שלך, היא מעולם לא חשבה שאני מספיק טובה עבורך, וידעת זאת". "לא יכולת לעשות דבר, זו אמא שלי" ניסה לבטל את דבריה. "יכולת, שנינו יודעים זאת, אתה מדבר אלי בתוך נשמתך, לא תוכל לרמות אותי. את צילה יכולת לרמות, שברת את לבה והיא נשאה לאחר, אבל אותי, הצל שלה, בתוך נשמתך, לעולם לא תוכל לרמות". יוסי וצילה עמדו זה מול זה ושתקו. עיניהם אמרו הכל. שיערה החום והרך נפל על כתפיה. זו הפעם הראשונה שכל הדמויות ראו את צילה כפי שנראתה באמת. בלי מסיכות בלי גוף תותב, צילה שבנשמתו של יוסי. "אם אחבק אותך, תיעלמי?" שאל יוסי. "אני לא יודעת.שכחת אותי כל כך הרבה זמן, שהפכתי להיות המכונית אליה אתה מדבר כל הזמן. אפילו אני שכחתי מי אני באמת. מאיפה אני באה, איך התפצלתי מתוכך. ניחוחות אהבה וכאב נישאו באוויר. אבל הריח שהאפיל על כולם היה ריחו של הפספוס והאכזבה. "למה לא נלחמת עלי" שאלה צילה. לו נלחמת עלי כפי שאני נלחמתי עליך.... הריח היום היה שונה". יוסי לא הצליח להסיר את עיניו מדמותה של אהבת חייו, אהבת נעוריו. ואם נתחבק? שאל שוב, "כדי להתחבק אתה צריך לבוא אלי. עד עכשיו זו אני שבאתי עד אליך. אבל עכשיו, תלחם עליי" אמרה ודמעות נגרו מעיניה החמות, החומות, אל חיוורון לחייה ועל שפתיה האדומות, המצוירות. "אני טועם את הדמעות שלך" חשב יוסי, "ואני רואה את המחשבות שלך" ענתה. אפילו ציניקן המובס לא מצא מילים של מרירות נוכח הכאב, האשמה והאהבה הרבה שעמדה מולם. לולא יוסי היה שם, כנראה שלישות השלישית שעמדה ביניהם היה שם, וכנראה פנים של אמו של יוסי. יוסי הביט בישות המתהווה וזו התמוססה. זה היה זיכרון אמו, שביטלה את אהבתו כאילו לא היתה אלא גחמה. בהביטו אליה, טפטפה הישות המתהווה ישר אל הכבד, לא לפני שחרצה שריטה עמוקה בחזהו, קרוב ללב. יוסי התקפל, אבל נוכח כולם אפשר היה להבין שיוסי אינו מתכוון להעלם. צילה נפלה לזרועותיו של יוסי. יחד התכרבלו אל המקלט ואל מלחמת המפרץ. יחד שמו מסיכות זה על פניה של זו, והחזיקו ידיים בעוד הוריהם צועקים זה על זה. יחד נרדמו בספה מול הטלוויזיה בחופשה הגדולה, יחד התערסלו אל סיפורי הילדות, הם יצרו להם את ארץ הפלאות שלהם. יחד דמיינו כיצד יעופו הרחק מעל העולם, הרחק הרחק מכור מחצבתם. המראה היה כל כך טהור, שכל הדמויות האחרות ערסלו אותם יחד נמנומי הגן על השניים בעודם מעבירים חוויות, נוגעים לא נוגעים זה בפני זה. נושמים זה על זה, ואוהבים.
עדן התעוררה. השעה היתה חמש בבוקר. ברטו, משוחרר מצילה, היה נוכח במפגש המרגש, כעת ביקש לצאת.
כמו ביום הראשון בו נפגשו, פגשה עדן ביוסי הוזה, מזיע וקודח מחום. ברטו נעמד ליד הדלת מכשכש בזנבו. הוא ביקש לצאת, החוצה מההמולה שהתרחשה דקות קודם לכן. כמה טוב שאינו אדם, חשב לעצמו למשך רגע אחד, והמחשבה חלפה מיד. עדן הביטה מודאגת ביוסי. היא עטפה אותו בשמיכה נוספת, עד שתכין רטיות חדשות. כשחזרה, ביקשה להסיר את התחבושות מגופו החצי ערום. יוסי הביט בה במבט מטורף. במחי יד העיף אותה מעליו. בעיניו דמותה כלל לא היתה קיימת, והמגע שלה נדמה היה לה כמו התקפה לא ברורה. דמותה הצטרפה למכלול הדמויות שהקיפו אותו, ואיימה על צילה, אהבת נעוריו. זו שסופסוף התאחד איתה. תוך כדי חיבוק, יד זרה. עדן התאוששה לאט. יוסי עדיין מכונס בתוך עצמו, נמצא בחדר אך רחוק שנות אור ממיקומו הנוכחי. היא יצאה מהבית מלווה בברטו, נעלה אחריה את הדלת וחייגה 101. בצד השני של הקו, ענה לה אחד האחים, זה היה לילה של פיגוע. הם היו עסוקים במיוחד. הוא הציע לה להתקשר אולי לרופא משפחה, או להביאו בעצמה לחדר מיון, למרות שלא בטוח כי יקבלו אותו שם. עדן פשפשה במספרים הסלולאריים שהיו ברשותה. רופא אחד אותו הכירה שנים קודם לכן, עלה מן הזיכרון של הטלפון.
