ג'יימי

ג'יימי הסתכלה באקדח, נתנה בו מבט ארוך, אמדה את גודלו, ורק יכלה לנחש את כוחו.

היא העבירה את האצבע בשמורת ההדק, הסתכלה לתוך לוע האקדח, כיוונה אותו לקיר, לדלת ובסוף לראשה.

שעשעה אותה המחשבה שתזוזה קלה של האצבע, לחיצה אחת בלבד, והראש שלה ימרח על כל הקיר.

בכזאת קלות היא יכולה לעצור את הכאב, להפסיק את חייה, שנראים לה כל כך לא ראויים למחייה.

היא שמה את האקדח על השולחן, בדקה את המחסנית וגילתה שהיא ריקה.

'איפה בבית הזה אפשר למצוא קליעים?' סיננה ג'יימי בכעס.

הכל היה כבר מתוכנן לפרטי פרטים בראשה, איך שהיא מחוררת את עצמה, נמרחת על כל הקיר, איך שהיא נעלמת, נמוגה, חדלה להתקיים, איך שהמשרתת הזקנה מוצאת אותה על הבוקר ואיך שאיש לא בוכה בלוויה שלה, זה לא שהיא רצתה לוויה כזאת, היא פשוט לא האמינה באשליות, עלייה איש לא יבכה.

ועכשיו המכשול הזה, אין קליעים. ג'יימי הפכה את כל המגירות בחדר, הסתכלה מתחת לספה, היא הרי צריכה רק קליע אחד, אולי שניים ליתר ביטחון, אבל החדר הארור היה ריק לגמרי.

היא הייתה בבעיה, חנות הנשק הקרובה כבר סגורה, והיא חייבת למות היום, כי מחר היא תתחרט, תאמין שיכול להיות יותר טוב, אולי אפילו תרצה לחיות ואסור שזה יקרה.

גם לא היה מצב שג'יימי תהרוג את עצמה בדרך אחרת, היא לא תתלה את עצמה, לא תרעיל, לא תחשמל, לא תחתוך את ורידה, לא תקפוץ מהגג, לא תידרס על ידי רכבת, היא רוצה להימרח על כל הקיר, רוצה מוות מהיר וכועס, מוות כזה שכולם יראו סוף סוף איך היא באמת הרגישה כל אותם השנים.

ג'יימי לא ויתרה, יש לה עוד חמש שעות עד עלות השמש, היא חייבת למות עד אז.

היא עברה בכל חדרי הבית, הפכה אותם לגמרי, הגיעה למקומות ששנים לא ראו אדם, שלא נדבר על אור שמש, אבל קליעים לא נמצאו.

היא התרסקה מאוישת על הרצפה והתחילה לבכות, היא כל כך רצתה למות, כבר שנים לא רצתה משהו כל כך חזק, אבל כרגיל, אפילו את הבקשה הצנועה הזאת, היא לא מצליחה למלא.

היא לוזרית אפילו במותה.

היא ישבה בפינה של החדר עד שעות הבוקר המוקדמות, התייפחה עד כלות נשמתה, היא ידעה שהיא איבדה את המומנטום שלה.

בשבע בדיוק נכנסה זלדה, המשרתת ההולנדית הזקנה.

'מה שלומך ילדתי? איך ישנת?' שאלה המשרתת בקול מלא אכפתיות מדומה.

'הכי טוב שרק אפשר, הכי טוב' שיגרה ג'יימי בעניים כבויות את התשובה.

הנה עוד יום מתחיל, והיא עדיין לא בין המתים.

כל הזכויות שמורות ©