אחרי שקרה

יום שני 19 יולי 2004 10:41, א' אב תשס"ד

אחרי שקרה מה שקרה, אחרי שנאמרו כל המילים הקשות האלה, שנאמרו, הוא חזר הביתה ואמר לעצמו:

אתה, אני בחיים לא מדבר יותר.

זהו. עד כאן. כבר נחצו אי-אלו קווים, נפלשו אי-אלה גבולות, עוד קודם שקרה מה שקרה.

וזהו. איך אומרים את זה? הוגדשה הסאה? יש גם איזה משפט על קש ששובר גב של גמל. אז טוב. לצורך העניין, הוא גמל. מה רע, גמל.

לדבר אתה, הוא בחיים לא ידבר יותר. רב לו.

והיות שהייתה לו תחושה שכל דיבור עתידי, ייגמר בריב נוסף, כך גמר אומר עם עצמו: שלא לדבר אתה יותר, בחיים לא.

נכון, זה נשמע לו ילדותי משהו, ילדותי מהסוג שמכנים אותו "אינפנטילי", השגוי, המיותר. אבל במקרה הזה הרגיש שגם המבוגר – אפילו אם אינפנטילי – שהינו, וגם הילד הפנימי שבו, מסכימים על כך: לשתוק. בחיים שלא לדבר אתה יותר. בחיים.

ימים חלפו. הזמן עשה את מה שהוא יודע הכי טוב לעשות: לעבור, ולחלחל למקומות עמוקים את הגעגוע.

מידי פעם, תפס את עצמו חושב עליה, משחזר את הרגעים הקשים. את המילים הכואבות.

עוד ימים מספר חלפו, ותפס את עצמו חושב עליה, משחזר את הרגעים הרכים. את המילים האוהבות.

את השתיקות שבהסכמה. ונגיעות.

לטיפות-מכחול של זיכרונות.

הכעס שהיה בו, העלבון, הפגיעה שקשתה לו ההתמודדות עמה, מיצו את עצמם, ופינו מקומם לרגשות אחרים. לחיוך. לחמלה. לכיסוף.

חופים, הם לפעמים געגועים לנחל. והיא, אם הוא גמל, מותר שתהיה נחל, וגם אם אכזב – גם אם טעם ממנה טעם של אכזבה, שוב מצא את עצמו טובל במים רבים, מוצף בנחל איתן של אהבה.

אז שבר לעצמו את המילה של עצמו – לא הייתה לו עם זה שום בעיה עקרונית. כלים ומילים – אפשר לשבור אותן בלי לבכות. זה הרי לא חלב, שנשפך. רק מילים שנאמרו; כלים שנשברו.

רק עוד כמה ימים התאפק, ואחר-כך התקשר אליה. בהתחלה התקשר, וניתק. אחר-כך, עדיין לא חף לחלוטין מהתלבטות, היה מחייג קודם את הכוכבית הזו, כך שאי אפשר יהיה לזהות את מקור ההתקשרות.

גם מהחשש שלו, שעדיין קינן מידי שם בפנים, מכך שהוא שובר לעצמו את המילה. גם מהספק, שהציע לו את האפשרות שאם היא תראה מי המתקשר, ממילא לא תענה.

הרגיש שהוא ממש צריך לשמוע את הקול שלה. הניסיונות היו לשווא. איך אומרים את זה? נואלים. עד שהוא הואיל לשבור לעצמו את המילה, היו ניסיונותיו לאל.

אבל היות שהצורך הלך וגבר בתוכו, הלך וצבר מימדים רחבים, המשיך וניסה. לא נואש. מידי יום. אחר-כך גם כמה פעמים ביום. יום-יום. בשעות שונות של היממה. ובצד השני, אין מענה. לא קולי, ולא של ממש.

זה לא אנושי, הוא אמר לעצמו. להתייסר כך. תרחישים שונים התחילו לרחוש בראשו: אולי נסעה לאנשהוא, אולי לחו"ל. אבל לא, לא ייתכן. היא ממש לא אהבה נסיעות, בטח שלא למרחקים ארוכים.

הרי אחד הדברים שכל כך הקשו עליו בקשר אתה, הייתה העובדה שממש מיאנה, ככל שניתן, לצאת החוצה. 'מה יש לי בחוץ?', הייתה שואלת אותו -  והוא חש שאינה מחכה לתשובה כל שהיא – 'מה יש לי בחוץ, שאין לי כאן בפנים?' – והצביעה על המקום ההוא שבין הלב והבטן. לפעמים הצביעה לכיוון הראש.

רק אתה, אמרה לו לפעמים, רק אתה הוא החוץ שאני צריכה אותו, ואתה, ממילא כאן. בפנים. אתי בבית.

היו רגעים שזה גרם לו לחייך. להרגיש מוחמא. ברגעים אחרים, שמע יותר מכל השאר, את המילה 'ממילא'. והוא ממש לא אהב להילקח כמובן מאליו.

אז לא, לא נראה לו שהיא מסעה לאנשהו. אולי נכנסה לאחד הכינוסים האלה שלה, פנימה אל תוכה, שותקת מול כל שאר העולם.

הצורך שלו לשמוע את קולה - היה לה קול נעים במיוחד, רך ועמוק ומלטף; גם כשאמרה מילים קשות, עדיין היה הקול מלטף – הלך והתעצם. הוא התחיל להרגיש איך הצורך הזה הולך וממלא אצלו, את אותו האזור הזה שבין הבטן ללב. עד כדי כך התעצם, שהקול שבא מהראש, שדרש ושאל למה בעצם היא אינה מתקשרת ביוזמתה, והאם זה לא משאיר אותו בדיוק במקום אותו הוא אינו אוהב – של להילקח כמובן מאליו – אפילו את הקול הקטן הזה, הארסי, למד להשתיק. העדיף לשמוע את הקול שלה. רך ומלטף.

כשחלפו עוד ימים, והרצון הזה, מוזן מתוך געגוע עז, כבר השתלט ונגס בכל חלקה טובה שעוד נותרה בו, גבר אתו גם הצורך להעמיק מבט לתוך עיניה. בחיים הוא לא פגש עיניים כאלה שלה. לא לפני שפגש אותה, וגם לא מאז שגמר אומר שלא לדבר אתה יותר בחיים. וגם במגע. ככה, קטן, מרומז אפילו, עדין. מחבק.

לחבק היא ידעה היטב.

אז יום אחד, לפני שהקול הארסי מהראש, לפני שצו ההיגיון יכניס עצמו לתוקף גם מבלי שיתבקש, קם ויצא מביתו. הוא ידע בדיוק לאן מושמות פניו. ורגליו, ולבו, ועיניו ואוזניו וידיו. ידע לאן הוא שם פעמיו, וידע שגם לבו יודע, כי ככל שהלך והתקרב אל מקום מגוריה, הלכו פעימות הלב והתגברו, מהירות וחזקות.

זה קרוב, הוא שח לעצמו, כדי להרגיע-משהו את הצורך שהניע אותו קדימה. זה כבר ממש קרוב.

נכנס כבר לרחוב בו גרה. הכל נדמה אותו דבר, אם כי הוא לא ממש הכיר את החוץ של הרחוב בו גרה, אלא יותר את הפנים של הבית. ובכל זאת, הכל נדמה אותו דבר: מכוניות חונות; מכולת בקצה; בקצה העין, רמיזה לנדנדה האדומה שבגן המשחקים השכונתי הוא לא יכול היה עכשיו להתעכב על הפרטים האלה. כל מעייניו היו נתונים לקרבה, להגשמה של הצורך, לסיפוק של הרצון. או-טו-טו. רק עוד מספר צעדים.

משהו בכל זאת הפריע לו בעין, כשחלף במהירות ברחוב, אבל הוא לא היה פנוי לזהות מה הוא הדבר. איזה שהוא שינוי, בכל זאת נמצא שם, ברחוב שבו היא גרה.

עזוב, שתק לעצמו. עזוב. זה נכון שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים, אבל הפעם הוא יסלח. יש איזה פרט הרבה יותר גדול שאני בדרך לפגוש אותה, בפרטיות. קרוב ממש.

על קיר הבניין בו גרה, קצת מהוהה ודהויית-שמש, תלתה כרזה לבנה, רבועה. עוד פעם הודעה על הפסקת חשמל אזורית? מישהו כל פעם מחליט להפסיק את הזרם, ומלכלך את קירות הבניינים, כמעט חייך לעצמו, ומצא את עצמו מהמהם את השיר ההוא. בסניף המרכזי.

במרכז המודעה נרשמו רק שתי מלים:

השם שלה.

למטה, בקטן יותר, תאריך.

ואז הוא הבין, שבכלל לא שבר לעצמו שום מילה:

הוא אכן, בחיים, לא ידבר אתה יותר.

בחיים לא.

אילה פ.© כל הזכויות שמורות