ג'ינג'י. דמותו היתה ברורה בעיניה. הם הכירו בסיני, היו ביניהם לילות סוערים, תחת ההגדרה של סקס עד צאת הנשמה, ובלי הפסקה עד צאתו של זה האחרון להשתלמות בארה"ב ולא דקה אחר-כך. אלא שזה האחרון שמר על קשר מכתבים וטלפונים. כשחזר לארץ, קסם סיני פג. נותרה מציאות אפרפרה. "אני לא מחפשת עוד סטוץ" ביקשה עדן להבהיר, אני מחפשת חבר לחיים. מישהו להתחבק איתו גם אחרי הסקס. ג'ינג'י חיבק את בוצ'צ'ה הכלבה שלו, נתן לה נשיקה ואמר "בואי נראה לאן אפשר להגיע בקשר שלנו". הוא לא הביט בעיניה של עדן, וכעבור זמן קצר בקע את לבה לשניים כשחברתה הטובה ביותר סיפרה לה על ליל שימורים שבילתה בחדרו. החברה כמו גם הג'ינג'י נותרו בזיכרון הטלפון, ונמחקו מחייה. כעת, נזקקה לרופא. ביד רועדת שלחה הוראת שלח למספר הטלפון. המספר לא השתנה, רק התווספה לו ספרה אחת. בצד השני, ענה אותו מבטא אמריקאי. לא היה ספק בלבה, זה היה ג'ינג'י. יותר מעשור עבר מאז היו יחד. אז הוא נשא טלפון סלולארי, והיא לא. כשהזדהתה, נשמע כחכוח בגרון. "אתה חייב לי" הזכירה לו. "עכשיו אתה יכול לפרוע את החוב, ואנחנו שווים". ג'ינג'י הבטיח לעזור. "אני רק לובש משהו ומגיע". עדן סיפקה בידיו את הכתובת שלא השתנתה מאותן שנים, רק השמות והחזיתות השתנו. עדן חששה מאוד מהפגישה. "זה ייקח לו שעה להגיע מתל אביב, אבל בשעה כזאת, יכול להיות שייקח לו פחות". חשבה. באופן מפתיע, לבה לא החל לפרפר לעצם המחשבה על הפגישה המחודשת. הדאגה לשלומו של יוסי הציפה אותה מעבר לציפיותיה. אותו זר שהשתכן בביתה, הפך את חייה. הפגיש אותה עם עברה, בחן את רמת האמון שלה עם עצמה, והיא אפילו לא ממש מחבבת אותו. מה זה אומר בעצם. ברטו התרוצץ חופשי מדאגות, מאושר בהוויתו הכלבית, מאוהב לחלוטין בעדן, מבחינתו, קיומם המשותף מעולם לא היה ברור יותר או מוצק יותר. לעולם הוא לא יעזוב אותה. לו יכול, היה אומר לה זאת בעצמו. הוא התקרב אליה מכשכש בזנב, ביקש לעמוד על שתי רגליו, וליקק את פניה. עדן חיבקה אותו. אהבתה אליו היתה מושלמת גם כן, לעולם היא לא תעזוב אותו. ברבע לשש צלצל הטלפון הסלולארי והעיר אותה ממחשבותיה על יוסי ועל ברטו. עדן וברטו סיימו כבר את הטיול ונהנו מהשעות האחרונות שלפני הזריחה והמולת היום. הם ישבו על השלג ומוללו אותו בין אצבעותיהם מאושרים להיות.
זה היה ג'ינג'י. "איפה את?" שאל. עדן וברטו קמו וחזרו בריצה קלה הביתה. הדמות אותה זכרה השתנתה לבלי הכר. הוא היה מבוגר ממנה בערך בעשר שנים, אך היא זכרה את פני הילד, גוף מוצק ונערי, שיער ארוך וכתום. כעת הופיע איש בגילו. עדן, שמעולם לא בלטה ביופיה החיצוני, עדיין נראתה נערית משהו. ג'ינג'י הביט בה ארוכות "לא השתנית" אמר. עדן השפילה מבטה אל השלג ולא ענתה "אתה דווקא מאוד השתנית" חשבה בלבה, ופתחה את הדלת.
בתוך הבית מצאו את יוסי מכורבל בשמיכות צמוד לקמין ושוב הוזה. הפעם הוא נראה ישן. בהעדרה, חשף יוסי את פניו האמיתיות של מגלה. זה היה הדובון שלו. פעמים רבות כשנסגר בחדר, היה שולח את מגלה לכלוב האוגרים שם היה צופה ומשוחח איתם. גם כשנשלח לסבתו במושב, היה זה מגלה הדובון שצפה במתרחש בחווה במקומו של יוסי שנשאר בדרך כלל בתוך הבית. מגלה היה חוזר ומספר ליוסי את כל שראה. כבר בילדותו פיתח יוסי דיאלוג עם מגלה הדובון. בחיק צילה ומגלה, יכול היה למצוא לעצמו מנוח מהתגליות החדשות. נמנומי שחש בסכנה מתרחשת התיישב על כל הדמויות והשתיק את הרעשים. יוסי היה צריך להחלים, וכל כך הרבה כאב יכול היה רק לפתוח פצעים ישנים וחדשים כאחת. נמנומי היה חייב לסיים את מחול הכאבים וההלקאות העצמיות. הוא התיישב על כולם, והביא אותם למנוחה כפויה נוספת.
כעת, כששקע יוסי לתוך חוסר המודעות, ביחד עם כל הדמויות המרכיבות את נפשו, יכול היה ג'ינג'י לבדוק את הפצעים.
"לא מדובר בפצעים עמוקים, הטיפול שלך נראה על פניו בסדר גמור". אמר. אבל החום הזה, לא הולם את עומק הפציעה ורמת הזיהום. הוא שלף מתיקו מזרק עם אופטלגין נוזלי, והזריק לגופו הכואב של יוסי. עד שירד החום, החליף ג'ינג'י מידע על חייו עם עדן.
