פקקים.
במרתף היינות של הרוזן דֶה-פָּארְדוֹן, שכבו בקבוקים רבים.
יינות יקרי ערך, שעברו את התהליך הארוך והמפרך והמדויק ביותר, על פי מיטב המסורת הצרפתית, כדי להפוך מענבים בשרניים, לטובים שביינות העולם.
משפחת דה-פארדון התגאתה בשושלת ארוכת דורות של כורמים וייננים מהשורה הראשונה.
לא פעם זכו היינות מיקב המשפחה בפרסים יוקרתיים על איכותם.
יינות אדומים שהתיישנו בחביות עץ אלון גדולות; יינות לבנים, שהוגשו צוננים וצעירים לשולחן; שמפניה תוססת, שקיפצה קרה כקרח בכוסות המכובדים שהוזמנו לאירועים חברתיים נוצצים.
ובמרתף היינות, שכבו הבקבוקים.
כל אחד מהם נושא תווית משנה אחרת, פקוק לחלוטין בפקק שעם מהסוג הטוב ביותר.
מתגאים בתוויתם, נשאו הבקבוקים את עול השנים בצווארם הפקוק וכל השנים, מחכים רק לאותו רגע שבו ישלף הפקק מגרונם, ינשמו אוויר לכמה דקות, ימזגו בחטף לכמה כוסות, יקבלו תשבחות - ויושלכו כלאחר יד.
מדי פעם, כשאירוע מסויים היה מתקרב, היה יורד הרוזן למרתף היינות ובעצמו בוחר בקפידה את הבקבוקים שיוגשו באותו ערב.
היה עובר ובודק בקבוק, בקבוק. מאבק באהבה את האבק שהצטבר עליהם מאז הפעם האחרונה שביקר במרתף.
איזו התרגשות היתה אוחזת אז בבקבוקים! עין אדם לא תבחין בזאת, אך אם אפשר היה לתאר זאת במונחים אנושיים, ניתן היה לומר שהבקבוקים שנבחרו כמעט "התפוצצו" מרוב גאווה.
הרוזן דה-פארדון עצמו היה ידוע כאיש שקט וטוב לב סלחן ונדיב. איש שכל מכריו רכשו לו כבוד רב ועל אף ממונו ועושרו לא היה אדם פזרן ומתרברב.
רצה הגורל והרוזן היה חשוך ילדים משלו – ולא היה דבר שאהב יותר מילדים ויין, כמובן. בסתר ליבו, מבלי שאיש ידע, היה מכנה את יינותיו – "ילדיי".
אחות אחת היתה לו לרוזן ולה שני ילדים בוגרים משלה ולכן כשאחיינו בישר על הולדת בנו הבכור, החליט הרוזן לחגוג את האירוע כמו היה זה נכדו שלו שנולד.
בבוקרו של אותו יום מיוחל, ירד הרוזן שוב אל מרתף היינות.
הפעם הקדיש לבחירת הבקבוקים תשומת לב מיוחדת! היינות האדומים הישנים והמשובחים ביותר נשלפו מן המדפים והועברו למטבח הגדול להנשמה וצינון קל ביחד עם בקבוקי השמפניה שנשמרו בקירור עד לערב, בטרם יוגשו לשולחן.
ההמולה היתה רבה וההכנות היו בעיצומן, כשלפתע נזכר הרוזן כי לא קנה מתנה לרך הנולד.
הצצה בשעונו הראתה שעת צהריים מאוחרת, אך כזו שמותירה בידו די זמן להגיע לעיר הסמוכה ולערוך קניות.
חיש קל נתן הוראות למנהלת האחוזה, נכנס למכוניתו ויצא לדרכו.
הרוזן כמעט ולא נהג לנהוג בעצמו ולכן כשהיה נוהג, היה זהיר ביותר וסבלני במיוחד על הכביש.
שעות הסתובב בין חנויות העיר, מעמיס קופסאות עטופות בסרטי משי מוזהב על מכוניתו, כי מתנה אחת, כך חשב – לא תספיק. הרוזן רצה לתת לתינוק הקטן את אותו היחס שהיה מעניק מן הסתם לנכדו שלו, לוּ היה לוֹ.
מרוב קניות שכח את עצמו ואיבד את תחושת הזמן. כשצללים התארכו על המדרכות, הציץ מופתע בשעון והבין כי השעה מאוחרת ועליו לשוב בחזרה לביתו.
האורחים הוזמנו לשעה שמונה בערב ושעונו הורה על שש.
די והותר זמן היה בידו לנסיעה בת חצי השעה, שהפרידה בין העיר לאחוזה, אך מכיוון שהיה זהיר במיוחד על הכביש, לא מיהר הרוזן ונסע במהירות המותרת בחוק. הוא יגיע בזמן לבטח, כך חשב לעצמו.
בדיוק באמצע הדרך בין האחוזה והעיר, על הכביש המהיר – נעצרה מכוניתו של הרוזן.
תור ארוך של מכוניות שאת סופו כלל לא ראה, השתרך לפניו.
אך מיודעינו הרוזן שכאמור היה אדם סבלני מטבעו, לא איבד את שאננותו המוכרת.
הוא פתח את מקלט הרדיו של מכוניתו ובחר לו תחנה ששידרה מוסיקה נעימה ואצבעותיו מתופפות בהנאה על ההגה לפי המקצב.
הדקות הזדחלו והשיירה לא נעה ממקומה אף לא סנטימטר אחד!
מאחוריו ומלפניו החלו לצפור נהגים עצבנים, חלקם יצאו מרכביהם כדי לנסות ולנחש ואולי גם לראות מה לכל הרוחות היה אותו גורם לפקק הארוך והסיבה לכך שעוכבו בדרכם הביתה.
קיץ היה ולרוזן לא היה מיזוג במכוניתו. מעולם לא אהב להתהדר בקידמה. איש צנוע היה ומעבר לכך, מזג האוויר באיזור זה היה ידוע בנוחיותו וביציבותו.
דווקא ביום זה, עלו משום מה הטמפרטורות ובתוך רכבו, לבוש בחליפתו הכהה כהרגלו, החל הרוזן להזיע.
לראשונה בחייו הצר על כך שלא החליף את המכונית הישנה בדגם חדיש יותר.
הצצה בשעון.
בשעה שמונה יגיעו האורחים הראשונים.
בשמונה ושלושים יוגשו המתאבנים והשמפניה הצעירה והטובה ביותר.
השעה היתה רבע לשמונה.
החום הלך והכביד והלחות העיקה על צווארו והרוזן שחרר את עניבתו, פותח את הכפתורים העליונים בחולצתו הלבנה המעומלנת.
השמש הלכה ונעלמה שוקעת מעבר לגבעות וחושך החל יורד ומקיף את הכל.
אחד אחרי השני, נדלקו פנסי המכוניות התקועות בפקק, מאירים את החשכה.
בנתיב הנגדי זרמה התנועה בקלילות.
נהגים אחדים התהלכו הלוך וחזור בחוסר סבלנות, ממלמלים חצאי שמועות, מדווחים לכל מי ששאל את ההשערה האחרונה שגונבה לאוזניהם, שאולי היתה זו תאונה קשה שם בקצה הפקק ואחרים רמזו על משאית גדולה שהתהפכה בסיבוב חד וחסמה את נתיב הנסיעה ועד שיגיע החילוץ עוד יעבור זמן רב.
והזמן המשיך להזדחל.
אט, אט פקעה גם סבלנותו של הרוזן.
כעת כבר לא תופפו אצבעותיו לקצב המוסיקה, אלא בעצבנות ותסכול נקשו כעת במהירות על ההגה.
הוא פתח עוד כמה כפתורים בחולצה, מושך בתנועה מהירה את העניבה, מסיר אותה לחלוטין מעליו ופנה להסיר גם את הז'קט העבה שהכביד והעיק עכשיו יותר מהכל. הכל היה דביק ולח והרוזן נאבק בבד העבות, תסכולו גובר מהמאבק המיותר הזה. כשהצליח סוף, סוף להחלץ ממעילו שבו ונחו עיניו על מחוגי השעון.
בשעה שמונה יגיעו האורחים.
בשמונה ושלושים יוגשו המתאבנים והשמפניה ובשעה תשע יסבו כולם לשולחן הגדול והחגיגי וישיקו כוסות לרגל האירוע המיוחד.
בדיוק לרגע זה יפתחו הבקבוקים שבחר ברוב תשומת לב ואהבה באותו בוקר.
הפקקים יחלצו סוף, סוף אחרי השנים הארוכות של המחנק בצוואר הבקבוק.
היינות ינשמו חמצן לרגע קצר של תהילה – ויחליקו במורד הגרונות, קוצרים את התשבחות הראויות להם.
השעה היתה כבר שמונה ורבע.
אין דבר. אשתו ואחותו תקבלנה את פני האורחים. הן תדענה לתרץ את האיחור בעבורו, אך גם הרוזן בעצמו כבר החל לפקפק בדבר הגעתו.
סבלנותו הלכה ופקעה בעוד הוא חוכך בדעתו מה עליו לעשות.
הנתיב הנגדי נראה דליל בתנועה. אולי יצליח לעקוף את הפקק אם יסע דרכו?
הרעיון קרץ והפחיד את הרוזן כאחד. הרי לא היה נהג מיומן. רוב הזמן היה נהגו לוקח אותו לנסיעות עסקיו. בכל זאת – המעמד מחייב.
אך בקבוקי היין – "ילדיו" שלו – המחכים רק לו שיבוא לחלוץ את הפקקים מגרונם, קפצו ועמדו לנגד עיניו. הרי זו היתה גאוותו!
שנים יעברו ובני משפחת דה-פארדון ישובו ויהפכו בראשם ויבקשו תרחישי אירוע וניתוחי מקרה חדשים כדי לנסות ולהבין דבר אחד בלתי נתפס וחסר כל הגיון לחלוטין:
מה הניע את הרוזן החביב וטוב הלב הנדיב והסלחן השקט והצנוע – לעשות את הבחירה שעשה?
בשבריר שניה סבב את המפתח בחור.
המנוע התעורר בשאגה לחיים, מרעיד את מכוניתו הדוממת.
הפנה את ההגה עד שהשלים את כל הקפו וסחט את דוושת הגז לרצפה.
הרוזן דה-פארדון לא הספיק אפילו לראות את המשאית הגדולה שהגיחה מעבר לעיקול הכביש ובאה ממולו על הנתיב הנגדי עליו בחר לנסוע.
באותן דקות ממש, כשהרוזן נשם את נשימותיו האחרונות, אחרי שנחלץ מהפקק – נחלצו באחוזתו הפקקים מבקבוקי היין המשובחים, מתגאים על בחירתם ועל איכותם רבת השנים.
רוטטים מהתרגשות וחסרי סבלנות נמזגו המשקאות לכוסות והתנופפו באוויר בהשקת כוסית לחיי הרך הנולד.
הפקקים, נחלצו לבסוף מהבקבוקים.
הרוזן דה-פארדון, נחלץ בסופו של דבר מן הפקק והמחשבה האחרונה שחלפה בראשו היתה אכזבה, על כך שלא זכה לטעום את הטובים שביינותיו...
- סוף -
