ישבנו יום אחד במרפסת של ביתה.
"יש משהו שאתה לא מספר לי" היא אמרה לפתע.
לפעמים, חשבתי, אני לא מודה שזה נכון אפילו בפניי עצמי. לפעמים אני פשוט רוצה לשכוח.
לשכוח את היום שבו נכנסתי שפוף למשרדו של הבוס שלי.
הוא היה שקוע בדו"ח מנהלים כוס קפה בידו.
"מר וויס, יש לי היום תור לרופא"
"מתי?"
"בשעה 13:00"
"עוד פעם תור לרופא? ובשעת צהרים, לא מספיק שאיחרת אתמול ב- 40 דקות?"
"סיימתי את כל המשימות שנתת לי אתמול"
"זה לא מעניין אותי! אם אתה אמור להגיע ב- 08:00, אז תגיע ב- 08:00, לא משנה איך אתה עושה את העבודה שלך" הוא נאנח.
"מר וויס, אתה יודע שאני גם ככה בקושי מתפקד בשעה מוקדמת כזאת"
"אז למה שלא נשנה במיוחד בשבילך את שעת תחילת העבודה במגזר הממשלתי" הוא הסתכל עליי בזלזול והמשיך "לפעמים אני שואל את עצמי למה אני לא מפטר אותך!"
"אז תפטר כבר..." לחשתי
"מה אמרת?"
"כלום"
"בדיוק" הוא הסתכל עליי מכף רגל ועד ראש "כלום"
אינספור פעמים קיוויתי שהוא יפטר, חשבתי כשישבתי באוטובוס שלקח אותי למרפאה מומחים מחוץ לעיר, אבל מעולם לא העזתי להתפטר בעצמי. הייתה פה הדדיות מוזרה- חוסר היעילות וחוסר המוטיבציה שלי,והשנאה התלותית כלפי הבוס שלי – אל מול היכולת שלו לכופף אותי לכל רצונותיו ולהשפיל אותי בכל רגע שירצה, גרמו לו לרצות עובד כמוני.
"אתה יכול להיכנס" אמרה האישה בקבלה "הדוקטור ממתין לך"
הרופא הסתכל בי בדריכות ואני הישרתי אליו מבט עייף.
"מה יש לי?"
הוא נאנח "זה לא סכרת מבוגרים כמו שחשבנו בהתחלה, פסלנו את זה על הסף, בדיקת שתן ובדיקת הדם לא העלו שום דבר, עד ש..." הוא עצר והוציא מהתיק צילום והראה אותו לי "עשינו צילום סי.טי מוחי"
"גיליתם מוח?" ניסתי להתיך את הגוש העופרת שעמד לי בגרון עם הומור.
הוא חייך, ופניו הפכו מהר לרציניות, מהר מדי אפילו.
"מה זה?" הסתכלתי על האזור המסומן באדום שבצילום.
"גידול" אמר, מטיל את גוש העופרת שבגרוני לבטן "לא יותר גדול ממטבע של 5 אגורות, כרגע גם לא רחב ממנו, בקודקוד של החלק האחורי של האונה השמאלית. הגידול כבר התחיל להפעיל לחץ על אזור מסוים באונה – זה מה שגרום לעייפות המתמדת, אבל ברגע שהוא יתרחב, והוא יתרחב מהר, הוא יחסום מוליך ראשי של מערכת העצבים שנמצא בקושי חצי סנטימטר מתחת למיקומו העכשווי של הגידול. כתוצאה, אימפולסים עצבים יפסיקו לעבור מהמוח לגוף. הגוף יפסיק לקבל פקודות לכל פעולת תפקוד שהיא"
הייתי עייף, לא רק כתסמין אלא גם בגלל כל הפרטים הטכניים.
"אפשר להוריד אותו?"
"אפילו שהוא קטן יחסית, במצבו ובמיקומו הנוכחי ליד המוליך העצבי, לא ניתן להורידו"
"אז אין מה לעשות?"
"יש הרבה דברים שניתן לעשות, יש לנו מחלקת אשפוז מעולה, ובעזרת תרופות מסוימות אפשר לצמצם את הסימפטומים והכאבים..."
"אבל הסוף בלתי נמנע.."
"בלתי נמנע לצערי"
"כמה זמן?"
"הייתי אומר לא יותר מתשעה חודשים, במצב אופטימלי ובאשפוז, שישה חודשים עם תחליט שלא להתאשפז.. אני באמת מצטער...
"גם אני מצטער..."
ופתאום קלטתי באוטובוס בחזרה לעבודה, תקוע בפקק איום, שאין לי על מה להצטער. וזה ציער אותי נורא.
לא הלכתי ללמוד מה שרציתי, לא אהבתי את העבודה שלי, לא אהבתי את הבוס שלי, לא אהבתי את עצמי, לא אהבתי אישה, ולא ידעתי אחת כבר תקופה ארוכה מדי. לא הייתי מרוצה מהחיים שלי בכלל.
בנוסף לכל אני הולך למות בעוד שישה עד תשעה חודשים, ואני חוזר לעבודה רק כדי "לדפוק שעון" בשעה 17:00.
איזה יום נורא.
הגעתי לישר נכנסתי למשרד של מר וויס, כדי לדבר איתו התוצאות שקיבלתי.
"בשביל מה הגעת בכלל שעה לפני סגירת יום?" נבח מבעד לניירת בלי להסתכל עליי, או לתת לי לדבר.
"היה פקק איום בכניסה לעיר.. והייתי אצל..." גימגמתי עדיין מבולבל מהחדשות שקיבלתי היום.
"כן, אצל הרופא, אני יודע שהיית אצל רופא אבל זה לא סיבה להגיע בסוף היום!"
"מה יכולתי לעשות, לא ללכת?" למרות שלאור מה שגילתי אולי באמת היה עדיף לא ללכת.
"היה עדיף שבכלל לא היית בא בבוקר וחותם על יום חופש" ובאותה נשימה שהוא דיבר על יום חופש אמר " הכנת את התוכניות שדיברתי איתך עליהם אתמול?"
"לא, אני מצטער, אני לא אצליח לסיים היום, מחר אני אסיים ואגיש לך אותן" אם אני לא אמות עד מחר.
"אתה רואה למה אני מתעצבן? אמרתי לך שאני רוצה את התוכניות להיום ולא מחר. והעיקר שאתה תלך לרופא, למרות שאתה נראה לי בריא כמו שור!"
באותו הרגע ממש, מול האדם הנוראי הזה עצמתי עיניים ודמיינתי שהגידול במוח לא רק הורג אותי עם כל דקה שעוברת, אלא גם משנה אותי, את צורת המחשבה שלי.
"לך לעזאזל עם התוכניות שלך!" כנראה שהוא משנה גם את צורת ההתנהגות שלי.
"מה אמרת?"
"אתה גם חרש בנוסף לזה שאתה אידיוט?" התקרבתי אליו באמוק , עשיתי ידי כאפרכסת וצעקתי לתוך אוזנו "לך לעזאזל עם התוכניות שלך" הוא קפץ וזעק בכאב.
יצאתי מהמשרד שלו והלכתי לעבר השולחן שלי. הוא רדף אחרי.
"עכשיו עברת את הגבול! עכשיו הגזמת!" צעק עליי למבטם התמוה של כל העובדים בסביבה, בזמן שסידרתי דברים על השולחן בשקית.
"נו? למה אתה לא מסיים את המשפט? אתה רואה שאני כבר אורז, לא?" צעקתי לעברו.
"אל תתגרה בו, או שאני באמת אפטר אותך" פניו האדימו.
"אתה לא יכול לפטר אותי"
"למה? כי אתה כבר מתפטר? זה לא סרט קולנוע! אל תזרוק קלישאות שאתה תצטער עליהם!"
"כן כן, מה שתגיד..." אמרתי בלי להסתכל אליו והכנסתי את תעודות ההסמכה שלי לשקית
"השתגעת לגמרי?" צעק "תפסיק להתנהג כאילו יש לך גידול במוח!"
הפסקתי לארוז וצעקתי "באמת יש לי גידול במוח!" ויצאתי משם.
מעולם לא חזרתי לקחת את הדברים שלי. הנחתי ששום דבר מהדברים במשרד הזה לא ישרתו אותי יותר. רציתי להשאיר את העבר בעבר, ורציתי למצות את ההווה, לפחות את ההווה הקצר שנשאר לי, על עתיד הרי אין מה לדבר.
לא חזרתי לעבוד, שברתי את כל קופות החיסכון שלי, את כל קרנות הנאמנות, ממילא לא היה לי למי להשאיר את הכסף.
לא היו לי חברים טובים, אבל הלכתי לבקר חברים נושנים שלא ראית שנים, ביליתי סופשבוע שלם אצל ההורים שלי, קניתי כלב, קניתי טלוויזיה עם מסך ענק, קניתי גיטרה והתחלתי לקחת שיעורים, נרשמתי לקורס לכתיבה יוצרת והתחלתי לכתוב, יצאתי למועדונים לפאבים לבדי והתחלתי עם אינספור בחורות ופעם אחת אפילו עם בחור, למרות שזה היה בטעות.
ככה גם הכרתי אותה. כל כך מתוקה, כל כך נהדרת שהיא הייתה גורמת לי לשכוח שזמני ספור. פשוט לא ספרתי אותו כשהייתי איתה.
"אל תתחמק ממני הפעם, ספר לי" היא לא וויתרה
הסתכלתי עליה ומבטה האיתן נתן לי תחושת רוגע ועוצמה.
עברו כבר חמישה חודשים, וסימפטומים כמו התקפיי עוויתות, קשיים להתעורר בבוקר והקאות הציקו והפריעו לי בצורה חוזרת. העלמתי את כל זה ממנה ובימים כאלה פשוט לא הייתי רואה אותה. בעוד זמן קצר אני לא אצליח להסתיר יותר את הסימנים. שקלתי את דבריי.
"את מכירה את ההרגשה הזאת, כשאתה מצטער על דברים טובים שהיו לך בידיים ואיבדת אותם?"
"כן אני מכירה"
"זו הרגשה נוראית, אבל יש הרגשה נוראית הרבה יותר, ההרגשה שאין לך על מה להצטער. אני שמח שיש לי מה להצטער ועצוב שאני הולך לאבד אותו..."
עיניה הבריקו אך היא נשארה רגועה.
"אתה נפרד ממני?"
"לא בדיוק..." ובאותו הרגע החלטתי לא לספר לה.
"אתה עוזב לאן שהוא?"
"כן, הציעו לי עבודה בחו"ל והסכמתי.." זה היה הדבר הראשון שעלה לי לראש באותו הרגע, וזה היה נורא לא אמין, לא היה לי מושג איך אני אמכור את זה.
היא הסתכלה אליי מנידה את ראשה ואמרה
"אני לא מאמינה לך"
הרמתי גבות בהפתעה
"תן לי לדעת מה זה, זה לא ישנה דבר, שום דבר לא ישנה, כי אני אוהבת אותך.."
"אוקי" אמרתי ודמעות עלו בעיני, לראשונה מאז שגיליתי שאני גוסס "לפני חמישה חודשים גיליתי שאני הולך למות..."
היא לא אמרה דבר, רק חיבקה אותי חזקה. הרגשתי את חולצתי מתרטבת במקום שהיו פניה, אך לא שמעתי אותה.
"אבל שתדעי לך" אמרתי מלטף קלות את שיערה "הרגע הבנתי, שרק לפני חמישה חודשים, העזתי להתחיל לחיות..."
