"אז התברגנת בסוף..." ספק שאלה ספק אמרה עדן, והציעה לג'ינג'י קפה. "תודה, אני שותה רק תה". הזכיר לה ג'ינג'י. "זה היה כל כך מזמן, אין סיכוי שאזכור" אמרה, "אני דווקא לא הצלחתי לשכוח אותך" אמר ג'ינג'י. "אולי בגלל התרגיל המסריח. בו דווקא נזכרתי הבוקר בקלות. כך יכולתי למשוך אותך עד לכאן, אבל אני מבטיחה שבבואך, כיפרת על כל עוונותיך". "ואני קיוויתי לכפר על עוונותיי בדרך קצת יותר אינטימית" "לא התבגרת, רק הזדקנת" אמרה עדן, וקמה לשפות את הקומקום. היא מילאה מים מהברז אל קומקום ברונזה גדול. בפנים היה שחור. "עוד לא רכשת קומקום חשמלי?" שאל ג'ינג'י, "לביקור הבא, אני יודע מה להביא" הוסיף. עדן הביטה בו באימה. "ביקור הבא??, אני מעדיפה הרתחה על אש בכל רגע על כל הרתחה אחרת, ברשותך. יש לי קומקום חשמלי, תנוח דעתך, הוא מאופסן פה, ללא שימוש". עדן הצביעה על אחת המגרות העמוקות של המטבח שנראה כאילו טומנות סוד בתוכן. יוסי החל להזיע ולהוריד חום. ג'ינג'י חש כי כעת יכול לזוז מלידו. "הוא מזיע" אמר. "מוריד חום". ג'ינג'י הרים מבטו מיוסי אל עדן. דמותה עדיין מצודדת בעיניו. מלאת אמירה, הפעם כבר קצוצת שיער, קווצות לבנות צובעות שני פסים אפורים בצדי ראשה, היא נראית אפרוחית כפי שזכר. חיוכה נוגה, אך מאיר, עיניה מדברות, אך לא באותה עצמה. והפשע החמור מכל, כבר לא דקיקה כפי שזכר אותה. "עלית קצת נכון?" שאל. "מלפני עשר שנים?" שאלה עדן, "אנשים משתנים, אתה למשל, עלית הרבה". ג'ינג'י נראה כעת מרופד למדי, אם כי לא דוחה. שיערו החל להידלדל בקדמת ראשו. ופניו הילדותיות הזקינו, כאילו שנותיו קפצו עליו מתוך מארב מתוכנן. אפשר היה למצוא את המראה הנערי בו התאהבה לפני עשור מתחבא בתוך הדמות היגעה שלפניה, אך רק לאחר חיפוש מדוקדק. לו היתה פוגשת בו ברחוב, יש להניח שלא היתה חושדת בהיותו אהבה ישנה. "עברתי כמה דברים מאז" אמר. "נישאת?" שאלה. באוזניה הדהדו הצהרותיו הותיקות נגד מוסד הנישואים, נגד התברגנות, ונגד ילודה. "כן, נישאתי, הפכתי לאבא, יש לי רכוש, התגרשתי, כל מה שאמרתי לו לא" ענה. ואת אני רואה נאמנה לדרכך. את זוכרת? כיניתי אותך "עומדת עם אגרוף" כמו מרי מקדואל ב"רוקד עם זאבים"? את אמרת שאת עוף מוזר, שאף אחד לא ממש יכול לחדור את השריון שלך. אני זוכר שנשרטתי בניסיון למצוא את הפתח דרך החומות. את עדיין עומדת עם אגרוף מול כל העולם, וחיה בעקשנות בעולם שלך" ליהג ג'ינג'י בעברית במבטא אמריקאי. "נשרטת על חומות נפשי? אתה מעורר רחמים. פאטתי, כדי שתבין בתרגום לאנגלית. אתה זוכר את אפרת? אתה זוכר שהיא זו שהכירה בינינו? אתה זוכר את הלילה שהיה לך איתה? למחרת היא באה לספר לי. ביררתי, וגיליתי שהיא לא היתה היחידה, שהיתה עוד מישהי בשם עדן שחיה איתך בשעה שאני ניסיתי להתקשר ולמצוא אותך. החברים שלך סיפרו לי איך התלוצצת איתן שאתה מקיף את עצמך בעדניות וחברותיה, כדי לא ליפול בלשונך. למזלי, לחברים שלך היה קצת יותר אופי מלך. אני לא זוכרת אפילו ניסיון אחד שלך למצוא אותי. לא אחרי שסיימת את הלימודים ואת הסטאז', ולא בשום זמן אחר. אני הייתי מוקפת? אמרתי לך מפורשות, הסטוץ נגמר כשחזרת. ביקשתי שלא תחפש אותי ולא תנסה ליצור איתי קשר, כי אין חיים לסטוץ בשלט רחוק. אתה התעקשת, התקשרת, כתבת ובנית אצלי ציפיות. אבל כשחזרת, אני נמצאתי במציאות אחרת. ביקשתי ממך קצת יותר, אז עשית לי את התרגיל המלוכלך שלך. החומות לא היו שלי, שרטת את הציפורניים על החומות שבנית סביב עצמך. עם חבורת השחקנים מינוס התימהונית שהקפת את עצמך בה כדי להרגיש טוב יותר, עם הילדות שרצו את מה שהיה לך להציע - סמים ואלכוהול. אני פשוט לא נכנסתי למשוואה הזאת יותר. כשחזרת, התרחקתי מהסצנה בה היית, חיפשתי מקום אחר. ביקשתי צמיחה רוחנית, אבל הפגשת אותי מהר מאוד עם המציאות". עדן השתתקה. הקומקום שרק. על אדן החלון עמד עציץ נענע גדול. היא קטפה מספר עלים, ושלפה מהמקרר עלה מרווה. חלטה בקומקום החליטה את העלים והגישה את הקומקום לשולחן מלווה בצלוחית דבש, אם יבקש להמתיק. ג'ינג'י מזג לעצמו תה לתוך ספל זכוכית גדול. בכפית ליקק את הדבש. "ככה אני נהנה גם מהתה וגם ממשהו מתוק" הסביר לה לפני שנים. "לא ידעתי שידעת" אמר. "אז מה חשבת?" שאלה עדן, "שהבנת שאני לא מעוניין" אמר. "אבל לגבי החומות, עוד כשנסעתי, אמרתי לחברים כביכול שלי, שאם תהיה לי מישהי קבועה זו תהיה את, אבל רק אחרי שאפיל את חומות יריחו שסביבך. הרגשתי שאני סובב אותך וסובב, תוקע בשופרות ובקרנות, אך החומות אינן נופלות. הייתי אידיוט, אני מודה, צעיר ואידיוט, אבל לא הצלחתי להגיע אלייך". עדן הבליגה. היא לא ראתה טעם להמשיך ולחפור לתוך העבר. מבחינתה זה היה סוג של אוננות, רק מאוד מייסרת. "ספר לי על עצמך היום" ביקשה. "איזה התמחות סיימת, איפה אתה עובד, כמה ילדים, למה התגרשת, מה קורה עם החבורה?" "ואו" פלט ג'ינג'י אנחה. "זה המון לספר. אפשר קודם חיבוק קטן. מאוד עצוב לי שידעת ונפגעת ממני. אין לך מושג עד כמה אני מצטער. לו ידעתי, הייתי נלחם עלייך. הייתי כל כך מסומם ושיכור, כל כך מלא בהערכה עצמית, וכל כך מאוהב בפלורי שלי, (כך כינה את השמוק של עצמו). האמנתי שבוקיצ'ה תישאר לנצח נצחים איתי, את זוכרת אותה?" עדן הנהנה. היא זכרה היטב את הכלבה המתוקה שהיה מחבק בכל הזדמנות ומנשקה כאילו היתה בת זוגו בעצמה. כל כך הרבה תשומת לב הרעיף על הכלבה הזאת, שהיו רגעים שעדן פשוט הלכה כדי לא להפריע להם. ג'ינג'י היה יושב ומלטף ביד אחת את פלורי וביד השנייה את בוקיצ'ה. ברקע היה צופה בטלוויזיה, צופה קבוע בסדרה משמר המפרץ, אותה כינה כתכנית "ציצים וישבנים" ללא קול, וקורא ספרות מקצועית, לומד. כל כך הרבה עיסוקים היו לו לג'ינג'י באותה תקופה, איך יכול היה להכיל גם חברה? חשבה עדן בלבה. "הייתי אידיוט פאטתי, אין ספק, אבל את לעומת זאת, היית סלע קריר ביום חם, ואת עדיין כזאת, אי אפשר להגיע אלייך. את מוכנה לזרוק לי גשר?" "מה אתה רוצה לדעת?" שאלה. "הכל. מי זה היוסי הזה, מה לגבי משפחה, ילדים, בן זוג, עבודה, קריירה, אני זוכרת שהיו לך מספר רעיונות לקריירה. מה את מרגישה כלפי היום, כשאנחנו נפגשים, את עדיין כועסת? אפשר יהיה לנסות ולהיפגש?" "ואו" אמרה עדן הפעם. "אתה רוצה לדעת המון". "את מושכת זמן?" שאל ג'ינג'י? "אני כבר לא כועסת רק מרחמת עליך. היתה לי תקופה ארוכה של כעס, ולאחר מכן עלבון, ואז הבנתי שאני בוחרת אם להיעלב או לא. מה שקרה איתך, לא היה קשור אלי בכלל. אני הייתי ישרה איתך ועם עצמי לכל אורך הדרך. וזה מה שחשוב מבחינתי. אני לא יכולה לשנות אנשים אחרים רק את עצמי. כשהבנתי את זה, המסקנה היתה שהבעיה אצלך לא אצלי, עם זאת, לא יכולתי לנסות ולספק לך את רחמים בהתאם. כשהרפיתי משאריות הכעס, אתה לגמרי התפוגגת מבחינתי. אפילו שכחתי את כל הסיפור, עד שנזקקתי לרופא דחוף". "את שוב מתחמקת מלשחרר מידע". "גם אתה" אמרה עדן, אבל הדו קרב הזה של האשמות לא יוביל אותנו לשום מקום". ג'ינג'י הביט בה מהורהר fissions heel yourself" מלמל.
רטוב מהזיעה של עצמו, התהפך יוסי לצד השני. כלום לא עבר בראשו. נמנומי שהתיישב כדי להשתיק את הרעשים, השתלט על כל מחשבה. שיתוק שכזה היה חיובי מבחינת יוסי. אבל יותר מכך מבחינתו של ג'ינג'י. כעת, יכול היה להתפנות לסיבה האמיתית לשמה הגיע לירושלים; עדן.
הם התיישבו ליד השולחן במטבח. זה לא היה ממש שולחן, זה היה יותר דלפק, אך ג'ינג'י העדיף זאת כך. צפוף יותר. מקרוב יכול היה להריח את הסבון שלה, הריח הטבעי החזיר אותו אל סיני. "אתה יודע משהו" קטעה עדן את השתיקה, "ברגע שראיתי אותך לראשונה, ידעתי שאני רוצה להכניס אותך למיטה". אמרה, ולגמה מהתה ללא תיווך דבש או ממתיק אחר. ג'ינג'י ידע, אבל לא אמר דבר. באותו הרגע בו עבר ליד המקלחות המשותפות בראס א-שטן, היא ראתה אותו, והוא אותה. גם הוא רצה בה מיד באותו רגע. אבל עד הערב לא החליפו מילה. בערב, השתתפו בחגיגה בדואית. שם אפרת שוחחה עם חבר אחר, וחברה אחרת, ועדן השפילה מבט. המחשבה על ג'ינג'י גרמה לה להסמיק. היא לא חשבה שהוא דווקא מרגיש כמוה. אבל לו לא היו שום עכבות. הוא ניגש אליה, שאל אם אכפת לה שישענו גב אל גב, ומהר מאוד ראשו נפל אל ברכיה. כעבור פחות משעה הם חזרו לחושה, בידיעה שהחגיגה תמשיך שעות רבות, ותשאיר להם זמן רב להיות יחד. אבל זה לא הספיק להם. אחרי הלילה, הם מיהרו לחזור אל ביתו של ג'ינג'י שם יוכלו להמשיך להתמזג זה בזו, ללא הפרעות של חול או חברים אחרים. אפילו הים של סיני לא הצליח לגרום להם לעצור מלגעת ולהתמזג. כל כך דחוף היה להם. כאילו אין מחר, כאילו מה שלא יספיקו עכשיו לא יספיקו לעולם. זו היתה תשוקה צרופה. ללא עכבות, ללא הפסקות. אבל ממרחק של שנים, זה נראה כמו משובת נעורים ותו לא. "כן, אני יודע". ענה. "סיפרתי לך פעם?" שאלה. "לא, אבל אני הרגשתי בדיוק אותו הדבר. כמעט יכולתי להרגיש את ההורמונים שלך משתוללים, כפי שוודאי הרגשת את שלי. לא ראית אותי מסמיק, כי הייתי אדום גם כך, אבל ראיתי אותך מסמיקה כמו עגבנייה ברגע שראית אותי". "אז שמת לב לכך" אמרה עדן וחייכה. היא נזכרה כיצד לראשונה בחייה הרגישה את כל הדם זורם למעלה, ישר לפרצוף. אבל כעת, פעימות הלב המשיכו בפעולתן הסדירה,שום דבר לא חרג מהשגרה. היא הביטה בו ללא סימן של התרגשות. זה קצת הפריע לו. בכל זאת, איך שוכחים תשוקה כה עזה. ועם זאת, עדן לידו, לוגמת תה באדישות לקיומו. הריחוק ששדרה גרם לו להסמיק הפעם. עדן אפילו לא שמה לב לסומק שעלה בלחייו וצבע את עורו הכתום באדמומיות חזקה.
"מצאתי אותו מדמם בשלג מדבר אל עצמו" אמרה עדן מהורהרת בהביטה על יוסי. "כבר יומיים שהוא כאן, ולא נראה שהוא מחלים" הוסיפה. "אספת אותו אלייך הביתה, ואין לך מושג מי הבחור? והוא ישן אצלך? את בסדר? ואם הוא איזה מופרע?" הוכיח אותה ג'ינג'י.
"אני לא זז מכאן, לפני שאני מוודא שאת בסדר" הוסיף. "איזו אבירות מצידך. אבל הוא בסדר" אמרה עדן. "בלי קשר, אם אתה מרגיש צורך להישאר, אתה מוזמן. יש לי בגדים גם בשבילך, אפילו תחתונים אם תזדקק לכך" הוסיפה. ג'ינג'י לא התכונן לקלות שכזאת. אבל הדרך בה הוזמן להישאר הותירה ספקות רבים בלבו. "ואוכל גם לחלוק איתך את יצועך?" שאל, במבטא הכבד שלו. "אתה יכול, אבל לחלוק במיטה זה לא אומר לחלוק גם בגוף שלי. אני לא מעוניינת בחידוש התשוקה ביננו אם לכך אתה מתכוון" הודיעה ברשמיות. ג'ינג'י נפגע. מאז ומעולם חשב שמה שהיה ביניהם חרג מהגדרת התשוקה. אבל כעת, מול הגדרה כל כך קרה, לא יכול היה להתמרד. "אז אשאר" הודיע לה. "אכפת לך אם אחבק אותך קצת, מתוך געגוע?" "אתה לא מוותר" "אני לא מוכן לוותר על הידידות שלך, ומבחינתי, חיבוק זה אקט של ידידות". "בהתחשב בעובדה שהוצאתי אותך משלוות עולמך אל תוך מבוכי עולמי, ובאת מבלי לשאול שאלות, אני מוכנה לקבל את הקביעה שיש עוד ידידות ביננו".
יוסי התעורר אל המראה של ג'ינג'י ועדן מחובקים. זה לא היה חיבוק קרוב, ולא חיבוק מנחם. זה היה חיבוק של מבוכה. כך קבע יוסי לעצמו.
