צדק, צדק תרדוף / רונן
הבטתי ביאוש ברשימת המילים שקיבלתי. 'צדק', 'מבט', 'בירה', 'אהיל'....... לא היה לי מושג איך אהפוך אותן לסיפור? עד ש....
הצדק התעורר מחרגונו. מודע לראשונה לקיומו העצמאי. התמתח ברוב חשיבות. שיפשף את עיניו בתנועה אוטומטית לסילוק קורי השינה וגם על מנת לתת לעצמו זמן לבחון היכן הוא נמצא.
"היכן אני?" שאל ברוב חשיבות.
"אתה בשדה" אמרתי.
"שדה? איזה שדה?"
"לא יודע. שדה תרבותי או שדה סמנטי. תחליט אתה"
"למה הבאת אותי לכאן?"
"זה לא אני" התגוננתי. "אני רק צריך לכתוב סיפור שאתה חלק ממנו"
"בחורצ'יק, אתה יודע בכמה סיפורים כבר השתתפתי. אני לא צריך את זה. בסוף שוב יגידו שאני בכלל לא נמצא. מתיחסים אלי כמו לאוויר. אין צדק. אין צדק הם אומרים. ומה אני? עז?!"
"למה אתה חייב לצעוק?" שאל אותו ה'מבט' בעוד עיניו מתרוצצות מצד לצד. מנסה להקיף במבט אחד את כל השדה.
"תגיד אתה חושב שזה צודק שהילד הזה ריכז אותנו כאן. בפינה נידחת של דמיונו. תסתכל קצת מסביב. לא מי יודע מה הדמיון שלו. די עלוב הייתי אומר."
"אתה לא יודע להביט כמו שצריך. אתה צריך שיהיה לך מבט חודר כמו שלי יש"
"תראו אני מתנצל. זה בכלל לא הרעיון שלי. אם יש לכם טענות תפנו לאופיר" הלשנתי
"מה הקשקוש הזה על מבט חודר" התעלם הצדק מדברי. "אני שביקרתי בדמיונם של כל הגדולים. היכן לא הייתי. אתה יודע שהייתי בן בית אצל קפקא, דוסטוייבסקי, סולז'ניצין. היית צריך לראות שם מה זה דמיון. יער עבות, סבך בלתי עביר לא כמו שלושת העצים המסכנים שכאן"
"רוסים"
"מה רוסים?"
"כולם רוסים" ענתה הבירה. אני יודעת לזהות בקלות כי הם דווקא מעדיפים וודקה"
"די תפסיק לקטר. בכלל לא כל כך נורא כאן. אתה מעדיף את השדות בהם כולם רודפים אחריך?"
"אההה, כן" נאנח הצדק. הבירה תפסה את המבט במותניו והניפה אותו על כתפיה והתחילה לרוץ בכל רחבי השדה. צחוק של שיכורים הדהד במרוצתה.
"תורידי אותי למטה תיכף ומיד. מה את עושה? את שיכורה לחלוטין"
הבירה הורידה אותו ישר על האהיל שהתעורר בבהלה.
"מה קרה? " שאל בקול חלול.
"כלום" הצטחקקה הבירה "תמיד רציתי לראות איך נראה מבט חטוף"
האדום נעמד ליד האהיל מתבונן בו בשקט חודר.
"מה אתה רואה?" שאל אותו האהיל בלחש.
"אדום"
"אדום?"
"כן הכל אדום"
"חוץ ממך לאף אחד אין צבע" אמר לו המבט.
"אתה זקוק למבט שני" גיחך הצדק וטפח לו על שכמו.
"תגידו תודה שאין ברשימה פר. אחרת היה כאן ממש שמח" אמרה הבירה וגיהקה בקול.
"אם אתה מחפש מבט שני אז תסתכל עלי" אמרה בקול עדין ה'מראה'.
"אולי תהיו בשקט. אתם מפריעים לי לישון" אמר הנסיך והתהפך על משכבו מושך את מעילו מעל ראשו על מנת לחסום את האור וההמולה.
"מי זה?" שאל האהיל בקול רפה.
"הוד מעלתו נסיך החלומות. די ברור למה הוא קיבל את השם, לא?!"
"אני מרגיש כל כך לבד. למה אני פה?" יבב האהיל
"מה זה הברדק הזה. תראו איזה בלגן. תביטו על עצמכם. חבורה זבת חוטם. תתבישו!!" הקול הזכיר לי את קולה של המורה שלי מכיתה א'.
"מי זה?" שאלה בקול סמכותי.
"זה הסופר" ענה לה המבט. "הוא כינס את כולנו לכאן לאיזה תרגיל בסדנה שלו."
"אני שונא תרגילים" מלמל הנסיך והתהפך.
"זה ממש חוסר אחריות משווע. חוצפה, ממש חוצפה, להטריח אותי לכאן. כאילו שאין לי דברים אחרים על הראש"
"חמודל'ה, עכשיו כשאת פה, את לא יכולה לטעון לחוסר אחריות" אמרה הבירה והתפקעה מצחוק. אפילו הצדק חייך חיוך עגום למראה פניה חמורות הסבר של אחריות.
"תסלחי לי אולי יש לך קצת מים" שאלה הכוס במבט שקוף. "אני מה זה צמאה"
"תבקשי מהאחריות היא תמיד סוחבת כל מה שצריך ולא צריך. היא שונאת שאומרים לה שזה חוסר אחריות. הנה את רואה איך היא מסמיקה"
"זה בגלל שהאדום קפץ לה על הראש"
"בואי חמודה שלי אני אשקה אותך לרוויה" הציעה הבירה.
"תזהרי שהיא לא תהפוך מכוס לכוסית" אמרה הרגל והתחילה לקפוץ מסביב.
"עכשיו אני מבינה מה זה לקפוץ על רגל אחת" הקניטה אותה הבירה. "איפה אחותך ?"
"הנה היא" קפצה בשמחה הרגל ונעמדה ליד המראה.
"אני כל כך בודד" התלונן האהיל. עיניו העצובות התבוננו במילים המשתובבות בשדה. מרגיש כל כך לא שייך. הוא פסע , ראשו מושפל, לפאתי השדה.
"סליחה, אתה מכאן" שאל קול מסתורי ליד אוזנו.
הוא הסתובב ואורו עיניו. מולו עמדה כלילת היופי. הוא לא ידע איך להסביר זאת אבל ברגע שראה אותה ידע שהם נועדו זה לזו. היא הביטה בו בעין אחת בוהקת, הושיטה לו את ידה והם פסעו להם יחדיו למקום שקט ומבודד.
המילים הסתובבו להן בשדה מחליפות דברי נימוס ומשובה זו עם זו. לעיתים מתחברות לכדי צרופים לא הגיוניים או שמא דווקא כן. התבוננתי בהן מרותק. כל אחת מהן גוררת אחריה שובל של משמעויות. חלקן ריצדו והחליפו תחפושות ומסכות בכל רגע. המראה הציגה לשניה אחת נערה יפה כשלג וסביבה שבעה גמדים ושניה אחרי זה התכערו פניה בשלל סדקים וחתיכה אחת חסרה. האחריות ניסתה לעשות סדר אבל רוב המילים התעלמו ממנה. נהנות מחופש פעולה שכנראה לא קיבלו מעולם. הבירה התחילה לקלוע לסל וצעקה תראו, תראו אני מכבי. אחר כך השתטחה על הריצפה והחלה מגרדת במרץ עם ידיה ורגליה את האדמה.
"מה את עושה?" שאלתי
"תיכף תראה " ענתה בציחקוק של שיכורים.
לפתע התנחשלה הקרקע. המילים נפוצו לכל עבר. האחריות נחתה על ישבנה בצווחה חדה. הצדק התגלגל מצד לצד ולא אמר מילה. כנראה שהוא רגיל לזה. הנסיך ניסה לשמור על שנתו המלכותית אבל התעורר סופית לאחר שהמראה הכתה בו בראשו. הוא התישב, מחכך את פדחתו והביט בעצמו מוקסם. הרגל ניסתה לשמור על שיווי המשקל וניתרה בבהלה בכל פעם שכמעט ואיבדה אותו.
"מספיק עם זה" הרעים קול כמו סופת רעמים. או יותר נכון כמו מפולת סלעים הנופלת לתוך קניון. "אני לא יכולה יותר. זה נורא מדגדג"
אולי מספיק. אמרתי לבירה. גם אני התחלתי להרגיש בחילה קלה. כאילו אני על ספינה בים סוער. תפסיקי לדגדג אותה.
"מה קרה? מה קרה? קצת רעידת אדמה. אפשר לחשוב" ענתה לי הבירה נעלבת. אחר כך היא קמה תפסה את הרגל והניחה אותה על ראשה של אחריות ושוב פרצה בצחוק.
"גבירתי! כדאי מ-א-ו-ד שתקחי את עצמך בידים" נזפה בה האחריות.
"מה כואב לאמא שלך. בסך הכל שמתי לך רגל" ענתה הבירה והפעם כבר התפוצצה מצחוק. היא לא יכלה לעצור בעצמה ודקות ארוכות יצא לה קצף מהפה והאף.
"אני מבין שלא נוכל ללמוד כאן תורה" אמר לפתע בחור רציני עם שפם. "אז חברים, בואו לכאן. נאסוף את כל רכושנו ונחלק אותו באופן שווה בין כולם. אתם לא רואים שהוא מנצל אותכם לצרכיו." הרעים קולו בעודו מצביע על הנסיך. "אנחנו חייבים להתאחד ולסלק את המחלה הזו מתוכנו. יחי המהפכה!!" צעק.
"סליחה, מי אדוני? ולמה לא נוכל ללמוד תורה?"
"נעים מאוד, גברתי. אני הוא קומראד" הציג הבחור את עצמו בפני האחריות. "אני מתפלא שאת מאפשרת את הניצול המחפיר שלכם בידי הכאילו סופר הזה. ובקשר לשאלתך. לא נוכל ללמוד תורה כי לא לומדים תורה על רגל אחת"
רק רגע אמרתי לו. האמת שקצת נפגעתי מזה שהוא קרה לי כאילו סופר. אני מבין שאדוני יהודי וסוציליסט.
"קומוניסט" תיקן אותי בגאווה.
אתה לא חושב שגרמתם מספיק נזק בעולם?.
"אדוני שחושב את עצמו לסופר. מעכשיו אתה תשתמש באופן שווה בכל המילים. אני שמתי לב שיש לך חיבה לא קטנה לבירה. גם לפי הכרס שלך וגם לפי מה שקראתי עד עכשיו. זהו, ניגמר חביבי. אתה תקצה מקום שווה לכל מילה ולא תעדיף אף מילה על פני חברתה"
ומה עם האותיות? להן לא מגיע ייצוג שווה? אתה רוצה להגיד שמילים יותר חשובות מהאותיות שמרכיבות אותן. האותיות הן הפרולטריון האמיתי. הן אלה שעושות את עיקר העבודה. והנה מגיע קומראד, חבר המפלגה, וחושב שמגיע לו יחס עדיף. זה מה שאני לא אוהב אצלכם. אתם קוראים לשוויון בעוד אתם בעצמכם המנצלים הכי גדולים של הפרולטריון.
זה סתם לו את הפה והוא הלך להתיעץ עם הפירמידה. מזל שיש לי קצת ניסיון עם מילים ואותיות. בהחלט הרגשתי שהראתי לו מה זה.
התבוננתי סביב. בוחן שוב את המילים שהחלו להתרגל לעצמאותן. הרגשתי טוב עם זה. לשם שינוי הן ביטאו את עצמן בחופשיות. מראות פנים חדשות שלא הכרתי. קצת הסמקתי כשראיתי איך האהיל הקטן רוכב במרץ על מנורת הלילה. לפי איך שהוא הדליק אותה הבנתי שהם עושים חיים. מצא מין את מינו או לכל סיר יש מכסה. הורדתי את האדום מפני.
"דווקא יפה לך המראה הסמוק אמר לי" והלך לחפש שימוש אחר לתכונותיו.
מנורת השולחן החלה להבהב במרץ. לרגע חששתי כי כוחו של האהיל הקטן לא יעמוד במשימה אבל אז ראיתי איך התפוז קופץ במרץ על המתג.
"גם אני יכול להדליק אותה. תראה מנאז' אה טרואה" קרץ אלי. "רוצה פלח"
"אפשר קצת מיץ?" שאלה הכוס.
המלח רץ והשתטח על האדמה.
"מה אתה חושב שאתה עושה? " שאלה אותו
"הוא חושב שהוא מלח הארץ" אמר הצדק
"לא הוא פשוט מעוניין שיהיה כאן ריב" כעסה עליו האחריות
"חבל שאין לנו טקילה ולימון" נאנחה בעצב הכוס.
"רוצים לשמוע בדיחה" הרעים מלמעלה קולה של התיקרה.
"ספרי, ספרי בכיף אחותי" אמרה הבירה ושיהקה.
"אתם יודעים מה ההבדל בין ריצפה לתיקרה?"
"כאילו, ברור כזה" אמרה הכוס
"זאת למעלה והשניה למטה" אמרה האחריות ומבט צדקני בעיניה. גם המבט וגם הצדק לא אהבו את השימוש שעושה בהם האחריות והעירו לה על כך.
"אז מה ההבדל?" שאל המבט. הרי זה כמו עם כל דבר, רק שאלה של נקודת מבט.
"פשוט מאוד" אמרה התיקרה. "אפשר לומר תשב על הריצפה ותיקרא אבל אי אפשר לומר תשב על התיקרה וריצפה"
הבירה שוב פרצה בצחוק היסטרי. טופחת בשתי ידיה על ירכיה. היא כבר הייתה במצב כפית שבו כל שטות הטריפה את דעתה מצחוק.
"לא הבנתי כלום, התלוננה הכוס "מה כל כך מצחיק?"
"זה משחק מילים כזה" אמרה הפירמידה שפשוט נמאס לה מזיוני השכל של הקומראד. "בואו, גם אנחנו נשחק. תראו איזה יום שמש נעים. יש לנו את השדה הזה לכמה זמן שאנחנו רוצים. הסופר הנחמד לא רודה בנו כמו האחרים. אז בואו ננצל את ההזדמנות.
"תופסת, נשחק תופסת"
"יאלללה תופסת" קראה הרגל בשמחה והתחילה מתחממת בניתורים במקום.
"אתה תופס ראשון" צעקה הבירה לצדק והתחילה בורחת.
כל יתר המילים החלו מתרחקות במהירות מהצדק שעמד משמים במקומו.
"אתה משחק או לא" קראה אליו האחריות קורצת למבט.
"למה לא? בהחלט. בהחלט כן. תופסת. למה לא?"
"צדק, צדק, תרדוף אחרי" קראה אליו הכוס וברחה.
© כל הזכויות שמורות לרונן
