ברטו שחזר ביחד עם ג'ינג'י ועדן, ישב כל אותו זמן למרגלות יוסי. הוא המתין בתת מודעות כלבית לצילה שתחזיר לו קורטוב של הבנה למתרחש כרגע בבית. אבל צילה כבר לא היתה זקוקה לברטו. היא התהלכה גלויות בזרועות יוסי.
"כל כך יפה" אמר יוסי. "גם אני מצאתי את אהבת נעורי" אמר. "שלום אני צילה" חזר ואמר תודה שסופסוף הפגשתם אותנו". ג'ינג'י ועדן הביטו ביוסי מבועתים. לפתע אמר "אתם השתגעתם לגמרי, עכשיו אתם מדברים יחד מתוך אותו גוף. צילה, אם את לא מתכוונת להתמזג אל יוסי, אז עדיף שתיעלמי" "בשום אופן היא לא מתמזגת ולא נעלמת" אמר יוסי. מגלה הביט בו במבטו הדובי. אתה לא מבין, אתה חווה פיצול אישיות. אם לא תאפשר לכולנו להתאחד, כולנו נגיע לבית חולים פסיכיאטרי תוך פחות מיממה".
ג'ינג'י התחיל להבין את חומרת המצב. "עכשיו יש לי סיבה אמיתית להישאר" לחש לאוזנה של עדן. "ואם כבר שאלת, אני רופא משפחה, אבל עברתי גם השתלמות בפסיכיאטריה. הבן שלי החליט שהוא רוצה לשנות את מינו והוא עוד לא בן עשר". הסביר. עדן לא היתה מסוגלת להקשיב לג'ינג'י. היא ניסתה להבין מי מהדמויות שבתוך יוסי מדברת, ולבחון האם פגשה בדמות בהזדמנות זו או אחרת. "מגלה אפשר שתי מילים איתך?" שאלה.
מגלה בתוך גופו של יוסי כבר נטמע לתוך יוסי. "הוא איננו, הוא כבר מהדמות של יוסי" אמר בוני. שנדהם מהפניה הישירה. הדמויות האחרות אפשרו לו לצאת. "אתה יכול להסביר לי מה קורה כאן?" אני בוני. אני מנסה לעשות פה סדר" אמר. בוני קצת נרעד מהקרבה לעדן, כמו מגלה, מהרגע הראשון ראה בה משהו שתמיד חיפש, אבל האחרים לא היו כל כך מאושרים מהעניין. בוני הסביר לה על הדמויות, וכיצד הן שהוציאו את יוסי ללא ידיעתו. "תיאורית הקונספירציה פריירית לעומת מה שאתה מתאר כאן" אמרה עדן. "אז מה עושים עכשיו?" שאלה. "מי שמסוכן פה הוא ציניקן" הסביר לה. "אפילו עם צילה אפשר להסתדר בסופו של דבר.
אפשר לדבר עם ציניקן? שאלה עדן. "ציניקן רק חיכה להזדמנות כדי לזקף את ראשו לאחר הנפילה האחרונה. עדן היתה בסכנה, ולא ידעה מכך. אפילו בוני לא יכולה היה לזהיר אותה מפני ציניקן. אפילו מגלה לא ידע עד לאן מגיעה המרירות שלו. ציניקן התקדם לעברה. היא סמלה עבורו את הנאלח. היא לא היתה הפצצה, אותה כינה לאחר מותה "הירושימה ונגסאקי", היא לא היתה אפילו דומה. הוא, ציניקן, המכונה אפולו וזאוס בפי יודעי דבר, ידבר עם הדבר האפור הזה? מי שמע על כך. הוא התקרב אליה, דחף אותה לרצפה. ג'ינג'י הביט במתרחש וחש לעזרתה. אלא שכוחו של ציניקן היה כה רב. הוא הצליח לזקק לעצמו את כל יתרת הכוחות הסמויים בגופו של יוסי. מסתבר שהיו לא מעט כאלה. ציניקן היה המחלה הממארת בגופו של יוסי, ובכל רגע שנזקק לכוחות, יכול היה לשלפם ולהשתמש בהם לצרכיו. הוא העיף מעליו את ג'ינג'י כאילו לא היה יותר מאשר מטרד זמני, והתפנה לחבוט בעדן. ברטו בראותו את עדן מותקפת לא חשב פעמיים. הוא נתפש אל ידו של ציניקן ולא עזב עד אשר קיבל הוראה מפורשת על כך מעדן.
ציניקן נעלם לתוך נבכי המוח המשותף כשיוסי חזר להתמודד עם הפציעות. המכה היתה קשה לו. ג'ינג'י שהתאושש ניסה לברר מי היא הדמות כעת. רק לאחר שהשתכנע כי מדובר ביוסי, חזר לטפל בפציעות. "אנחנו כאן על זמן פציעות" חייך לעבר יוסי. זה הופך להרגל מוזר. אתה פוצע את עצמך או גורם לעצמך להיפצע, ואני חובש אותך. עוד מעט לא תישאר ממך פיסה אחת שאינה חבושה. לא פשוט יותר לאשפז את עצמך?
יוסי הביט בצילה. "אני חייב להיפרד ממך" הודיע לה. צילה בכתה אל גופו המדמם, מלקטת טיפות אל תוך עצמה, מתחזקת ונחלשת, מעבירה את עצמה אל יוסי וחוזרת. "ומה יהיה עם האהבה שלנו?" שאלה אותו. "היא מתה מזמן. סירבתי לראות את זה. לעולם אוהב אותך עד טיפת דמי האחרונה, אבל אני חייב להיפרד ממך. אני התבגרתי בעוד את נשארת שם, ילדה מתוקה, החברה הכי טובה שלי, האהבה הכי גדולה של חיי. אני צריך למצוא לי אהבה אמיתית. אם את אוהבת אותי כפי שאת אומרת, אז תשחררי. היטמעי לתוך נשמתי, לתוך מוחי כחלק ממני, היי אני ואהיה את. נתאחד כפי שמעולם לא התאחדנו, אבל לא כגבר ואישה, אלא כיוסי. בלעדייך, אני חצי בן אדם. איתך אני כל העולם. אפילו צילה האמיתית שחררה אותי. אני מבטיח לנסות ולפגוש אותה. ליצור עמה קשר. אבל היטמעי אל תוכי. היי לי כנפיים כדי להינתק מהאימה בה חייתי עד כה. החזירי לי את הזיכרונות שחיו בנפרד ממני. בבקשה.."
צילה בכתה ארוכות. חולצתו של יוסי נספגה במים, שלא זלגו מעיניו. דמות מיסטית עמדה בחדר והתייפחה. "כל אשר תבקש ותשאל" לחשה לאוזנו. צילה נטמעה לתוך יוסי. זיכרונות מעשיו חזרו אליו ברגע. הוא הביט אל ג'ינג'י הסועד את פצעיו, ושקע שוב לשינה. נמנומי צריך לסדר עכשיו את הספרייה המשותפת של יוסי וצילה. ברטו שלח אל האוויר יבבה. לעולם צילה לא תחזור אל גופו. דברים שהבין ושידע כצילה, לא ישובו אליו. הויתור היה קשה, אבל כמה כבר כלב יכול להכיל. עם היבבה התיישב לצד עדן ועצם עיניו. עדן התכופפה וליטפה את גופו, חיבקה אותו ארוכות והבטיחה: "עד הסוף אוהב אותך, אלופי מצילי. אתה בני, חברי, ידידי ואהובי" שלווה אפפה את ברטו. צרצור הקפצנים התחזק כדורש התחשבות.
ג'ינג'י סיים לחבוש את יוסי. הוא היה עייף. אמצע היום והצרצרים הרעישו באוזניו. בלי משים פנה אל עדן, חיבק אותה כפי שמחבקים מישהו אהוב שנעלם מחייך. כפי שמחבקים את הדובון בגיל שלוש, ומבטיחים לו, שלעולם לא ייפרד.
עדן עמדה רפויה, ידיה חסרי פעילות. לבסוף הניחה אותם על כתפיו הרוטטות של ג'ינג'י. "בוא נסדר לך מקום לנוח בו" אמרה ברוך.
כמו ילד עקב אחריה עד למיטתה. "הישארי לידי עד שאירדם" ביקש כפי שעשה יותר מעשר שנים קודם לכן. "שירי לי שיר והישארי לידי" ביקש כמו ילד קטן המבקש נחמה מאמו. עדן נשארה לידו ונרדמה כשידו ספונה בין ידיה.
חלומות טרפו את שנתו של יוסי. זיכרונות הילדות, הבגרות, חזרו ברגע אל תוך מוחו, השלימו פערים . מה היה קודם. צילה או אני. אני או צילה. צילה ... אני זוכרת אותה. אני אוהב אותה. אלוהים. איך אפשר לעשות את זה. איך אפשר להפריד בינינו כך.
אלוהים. כל כך קשה להיות אני. בגלגול הבא אני אהיה אלוהים ואתה תהיה אדם. נראה איך תצליח. שוחח יוסי עם עצמו מתוך שינה.
נמנומי שכפה עליו את השינה הטרופה התלהב.
ומה אם אלוהים הוא אסופת נשמות שמנסות לסדר, אבל אין להן מושג? מה אם הן מתחלפות ביניהן ונשלחות עם כל טעות חזרה לעולם?
