אש הכעס

אני בדרכי הביתה,

באוטובוס,

כדרכי תדיר.

ללא כל הכנה-

קם לו אדם,

ועל הנהג כועס.

"מדוע זה האחרון,

לא עצר.

לא אסף בדרכו לישוב-

את זה הראשון"?

אש הכעס בוערת כאן.

הנהג נפגע.

שבע שנים.

לפי דברו.

שבע שנים נוהג כאן,

בקו לישובי.

אני כשנה וחצי נוסעת עימו.

על מה המהומה?

אותי, ואת כל הנוסעים,

מביא הוא תמיד הביתה בשלום.

לי אין טרוניה עליו.

לא ולא.

את עבודתו עשה כראוי.

חיכיתי דקה,

דקתיים.

לבסוף חזר.

נהג זה עכשיו,

מסיע אותי לביתי לשלום.

בטוחני בזה.

ואותו האיש,

אש הכעס עוד אוכלת בו.

ואני,

הוו, רק שיפסיקו.

אך אם את פי אפתח,

אגיד,

יסתכלו עלי ויגידו:

"מי את בכלל"?!

ואכן כך היה.

באתי,

אמרתי.

ואני? מי אני בכלל,

שהרשות נתונה לי-

כך להגיד?

סילקוני בבושת פנים.

דמעות זולגות על לחיי.

אותו האיש-

לא אכפת לו כלל.

"סליחה,

מי את בכלל!?!

רוצה גם היא להתערב בחיי".

אש הכעס,

הקנאה.

בגללה נידונו אנו,

לאלפיים שנות גלות.

בגלל אש השנאה.

(ה' טבת תשס"ו)