רק במקלחת, אחרי חצות, כשמים קרים ניתכים על גופה, אמרה לעצמה "לא יכול להיות שתתעלמי משני תמרורי 'עצור' בלילה אחד!".
כששכבה לצידו במיטה, והוא כבר ישן, נחרות עזות בוקעות מפיו הפעור, בוחנת אותו כמחפשת אחר סימנים, עלו בזה אחר זה כל המקרים שלא ייחסה להם חשיבות, מתגלים, נחשפים, לעיניה המתפכחות, ובכל פעם נפלטת מפיה גניחה חרישית, בת מאולצת לזעקה שמאיימת לקרוע את אמות הסיפים של חייה. פיסה ועוד פיסה התחברו להן כפאזל.
לא שיערה ש'לילה לבן' יכול להיות כזה שחור. מתגלגלת מצד אל צד, מייחלת לתרדמה. רק לפנות בוקר נעצמו עיניה וגופה שקע.
נחש, נחש בקש..
השעון המעורר החל מטרטר. בעינים עצומות שלחה את ידה לשידה, מגששת אחריו להשתיקו. זכרון אמש עלה בבהירות, מביא איתו שאלות וספקות, מענה את נפשה "אולי אני ממהרת מידי לקפוץ למסקנות?, איך אדע?, איך אוכל לוודא שזו האמת, מעבר לכל ספק?". מנסה לחשוב במי תוכל להעזר, ולמי לספר?. למשפחתה לא תוכל לספר, בטח לא בשלב הזה. אחיה ללא כל ספק ימהרו להתעמת איתו. ואימה, יכלה לשמוע את קולה המרוגז: "אף פעם, אבל אף פעם לא סבלתי אותו". לחברות? לבקש עיצה? לא, זה יותר מידי מביש עבורה, ההרגשה שנכשלה בדרך.
"האישה תמיד אחרונה לדעת!", כל כך הרבה פעמים שמעה את המשפט הזה בהקשרים של אחרים, "איך יכולתי לדעת?, חשבה, והרי בכל פעם שהתחיל ספק קטן לבצבץ, היו לשלום תמיד תשובות מן המוכן, והסברים שנשמעו הגיוניים".
כשקמה להטיל את מימיה כבר לא היה איש בבית. ברכה על-כך, היא אינה מסוגלת על הבוקר לשים מסכות, לשחק משחקים, לא אחרי לילה כזה נורא, עלולה לאבד את עצביה. חייבת לחשוב, בשקט ולבד. נזכרה שבעוד שעתיים עליה להיות בעבודה "לא, אני לא מסוגלת, לא היום", חשבה. התקשרה לאחראית משמרת, הודיעה שחולה.
התיישבה על השרפרף בדלפק המטבח, עיניה לחות וליבה דואב, לוגמת קפה שחור ושואפת עשן סמיך לריאותיה, פורמת עוד ועוד תפרים נסתרים בזכרונה.
בשכונה בה גדלו כולם הכירו את כולם. שלום המאוהב חיזר אחריה בהתמדה, למרות שהיה לה חבר. גבוה, נאה, ואיזה חוש הומור. לא יכלה לעמוד בפניו. כשהתחתנו נכנסה מיד להריון. שלום ואביו בנו בחצר בית ילדותו דירת חדר קטנה, שתהיה להם פרטיות. אחרי כמה שנים קיבלו מ'עמידר' דירה קטנטנה בשכונה צפון תל-אביבית מרוחקת. חייהם היו טובים, קצת קשיי פרנסה לעיתים.
שלום מעולם לא הרים עליה לא את קולו ולא את ידו. שלום חלם להתעשר. החליף עבודות ועיסוקים לעיתים קרובות. כשהחל לעבוד בחברה פרטית קטנה כנהג, התחבב כל כך על מעסיקיו החדשים, עד שנתנו בו אמון מוחלט והכניסו אותו לסוד עסקיהם. לא חלף זמן רב, שלום הפך לבעליה היחידים של החברה הקטנה והמכניסה. מעסיקיו המנושלים הפכו למחוסרי-כל.
חלום ההתעשרות והגשמתו לא סיפקו את שלום, רעבונו רק הלך וגדל. במשרדו במרכז יפו, התחיל עוסק גם בהלואות בריבית קצוצה ובחלפנות דולרית. הרבה כסף זרם לכיסיו התפוחים. תוך זמן קצר עברו לרחוב יוקרתי בשכונתם, דירת 5 חדרים ענקית משופצת ומאובזרת בג'קוזי וכל הפינוקים האפשריים, שם נולד ילדם השלישי. לחו"ל נסעו מספר פעמים בשנה, וליד הבית, בחניון מקורה לצד מכוניתה החדשה והנוצצת, חנתה מכונית ב.מ.וו. 735 אוטומטית לבנה ומבריקה.
רוני היתה מרוצה. החיים זרמו בנעימים, היה לה כמעט כל מה שחלמה. היא למדה והתפתחה, גידלה את ילדיה בנחת ובשמחה. רק דבר אחד העיב והעיק על ליבה, שלום. חמדנותו הפכה אותו לאדם שונה. השינוי התרחש לאט, אבל היא חשה בו היטיב, אך לא יכלה לעשות דבר. היא התגעגעה מאד לשיחות הנפש שלהם, בימים של טרום ההתעשרות. לכל משפט שיצא מפיו היה קשר ישיר לכסף, רק 'ירוק' מנייר הלהיב אותו. אפילו את תשומת הלב לילדים קנה בכסף. כל ערב הגיע הביתה עם ערימות שקלים ודולרים, סופר בחיוך וברהבתנות. בתיק שהחביא במסתור של חדר הארונות היו עשרות אלפי דולרים ועשרות אלפי שקלים, חלק מכסף 'שחור'.
במהרה החל להעדר בלילות, מגיע שעות אחרי חצות. בתחילה עוד חיכתה לו מודאגת, בחשש. לשאלותיה השיב בקוצר-רוח: "מה את רוצה?, רק בלילות אני יכול לתפוס את האנשים שחייבים לי כספים, רק במיטה, ישנים. זאת העבודה שלי, זה מה יש! משם באות כל ההנאות שלך". כשהפסיקה לחכות גילתה שלעיתים קרובות אינו מגיע בכלל הביתה. כל תרעומת שלה הפכה לתרעומת כפולה מצידו, עד שחששה לשאול או להעיר. כמעט שלא ראתה אותו בערבים עוד. "יום חמישי הוא 'לגברים בלבד!' וכל השאר עבודה. בלילות שכן הגיע מוקדם הביתה, אכל, צפה בטלויזיה ונרדם בסלון. ממש כמו בבית-מלון. רק על דבר אחד לא ויתר. בכל הזדמנות, בכל שעה אפשרית, אפילו כשישנה, על פורקנו המיני. חששה, אז שתקה.
הבילויים המשותפים התקצרו למינימום הכרחי. ארוחת שישי עם אביו בביתם, לעיתים ארוחות משפחתיות בשבת במסעדה, אירועים. למשפחתה סירב לבוא. אפילו לחו"ל החל נוסע רק עם חבריו החדשים, בלעדיה. בכל פעם שהתלוננה שלף חבילת דולרים עבה מכיסו, שם בכף ידה ואמר: "את רוצה לנסוע גם?, סעי, סעי לאן שאת רוצה, קחי חברה וסעי". והיא נסעה.
ורבקה'לה, רבקה ה'טובה והמקסימה'.... איפשרה זאת.
כשהתחילה לעבוד במשרד הפכה לעמוד התווך. יוזמת, מייעלת, מארחת ומנהלת, משחררת את שלום ממרבית מטלותיו. זמן קצר אחרי שהחלה לעבוד במשרד הפכה לבת-בית אצל רוני. מצאו שפה משותפת, מנטאליות דומה. הרגישה את רבקה כאחותה הקטנה. מגיעה לביתם עם מאפים טריים מעשי ידיה להתגאות, עוגיות פריכות, רולדות ממולאות, עוגות קצפת מפוארות. לא עבר יום שלא התקשרה רבקה לרוני להחליף חוויות, מתכונים וסיפורים. תוך תקופה קצרה הפכה לחברתה הטובה ביותר, אשת סודה. הכל סיפרה לה, הכל! על יחסיהם, קנאתו, כל הויכוחים הקטנים והגדולים, אפילו על תיאבונו הגדול לסקס יומיומי, ואפילו, אפילו על דרישתו הנוראה, לה סירבה בכל תוקף, סיפרה.
ופתאום היתה חלק בלתי-נפרד מחייהם. בכל אירוע משפחתי או חברתי תמיד היו שלושתם. ובכל פעם שרוני נסעה לחו"ל עם אחת מחברותיה, היתה הראשונה להתנדב, לסדר את כל הענינים, לשמור על הילדים, לבשל. הכל לקחה על עצמה, רק שרוני תיסע ותהנה, ושלא תדאג! הכל יהיה בסדר. היא כל-כך שמחה ברבקה, ולא הפסיקה להלל אותה ואת תכונותיה באוזני שלום המרוצה.
נחש, נחש בקש..
רק דבר אחד הפליא את רוני. אף פעם לא ראתה אותה עם גבר, גם לא שיתפה אותה. חשבה שאולי נכוותה. ניסתה לשדך לה גברים צעירים. רבקה התנגדה נחרצות "אני לא סובלת פגישות עיוורות. מספיק היו לי מאלו", אמרה. ויום אחד סיפרה לה רבקה בעינים בורקות שפגשה גבר מקסים, ששמו ברק, חתיך מדהים, שהיא מאוהבת בו והוא בה. רוני רצתה להכיר אותו, להזמין אותו לארוחה, לצאת לבילוי משותף, ורבקה אמרה: "אי-אפשר". "למה?", שאלה רוני, ורבקה ענתה" :הוא סוכן מוסד, רוב הזמן בחו"ל, במשימות חשאיות. עד שמגיע לכמה ימים, מדי פעם, אנחנו בכלל לא יוצאים מהבית". אחרי חודשים ביקשה רוני לפחות לראות תמונה "שנדע איך הוא נראה", "אסור לו להצטלם, ענתה רבקה בחיוך ממזרי, את יודעת, בגלל שהוא מרגל". מדי פעם סיפרה לרוני על פגישותיהם ועל אהבתה הרבה אליו. רוני האמינה לה.
מנוולת! נחש, נחש בקש..
פתאום נזכרה: בכל פעם ששלום חזר מחו"ל, מביא לה ולילדים מתנות, היה מניח בצד שקיות גדולות. כששאלה "ומה יש שם?" ענה בקלילות אופיינית "רבקה הביאה לי רשימה של קניות. לא היה לי נעים לומר לה לא. אל תדאגי, היא משלמת על הכל". פעם אחת פשפשה בתוכן, השקיות היו גדושות בנעליים, תיקים, מעילי עור, בשמים. נראה לה קצת מוזר, אבל גם לה לא היה נעים, אז שתקה.
אף פעם לא חשבה על כך, עד עכשיו, איך זה שהיו חברות כל-כך טובות ואף פעם לא היתה בדירתה של רבקה?. נזכרה שגם כשביקשה את מספר הטלפון בדירה שלה, ענתה רבקה שאין טלפון בדירה, רק הנייד.
נחש, נחש בקש..
וכל האפיזודות מתחברות ומספרות לה סיפור חדש. ובכרכרה שלה יש גלגל שלישי שלא ידעה על קיומו. מזועזעת היא נרעדת, ומשום-מה אינה מצליחה להוריד אף דמעה, למרות הצורך שחשה בפורקן, לפחות זמני "איך?, איך יכולתי להיות כזו טיפשה, כזו עיוורת?". היא מהרהרת, מנסה לחשוב על פתרון ורק דבר אחד עולה במוחה "אולי אלך לבלש פרטי? ברור שרק בלש פרטי יוכל להביא לי הוכחות, אבל בלש פרטי עולה המון כסף, כל החסכונות שלי בוודאי לא יספיקו, מה לעשות?". התיק, התיק בחדר הארונות. אף פעם לא נגעה בתוכנו, לא היה לה צורך, עכשיו היא חייבת לעשות זאת "נשאר לי רק להתפלל ששלום לא ירגיש".
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
