חזרה ליצירות
סיפורים

מעורפל(אוטוביוגרפי)

פילון | (18/07/2007 22:34) | 102 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל
איה לא זכרה כמה זמן היא נמצאת שם על רצפת האמבטיה, מייבבת כמו ילדה
קטנה ומרגישה כמו אחת, אבל היא כבר הצליחה לראות דרך התריסים הכחולים את קרני הירח פורצים דרך החלון כמעט בחוצפה, ופוגעים ברצפת השיש של חדר השירותים, שולחים אורות לבנים בוהקים שמילאו את כל החדר. הבית היה מלא בכל כך הרבה אנשים, איך ייתכן שהיא מרגישה לבד כל כך? עוד אחת מהמסיבות הטפשיות מטעם העבודה שהוריה עורכים. אם הם רק היו מקדישים מספיק תשומת לב לג'ינג'ית הפרועה אותה גידלו שש עשרה שנים, אולי היא לא הייתה מרגישה אומללה כל כך.
טוב, אז החיים שלה לא היו זוהרים כמו שהיא תיכננה, אבל אי אפשר לקבל הכל בחיים, נכון? אז מה אם היא לא מצליחה לקום מהרצפה בגלל שברכיה רועדות בכל פעם שהיא מנסה. אז מה עם הרוק שלה התערבב בטעם של דם וקיא שגרמו אצבעותיה בכוונת תחילה. הכל לא היה מחורבן כל כך אם היא לא הייתה כזאת פאקינג שמנה. חזירה קטנה ומתולתלת. עדיף מתולתלת ממטומטמת.
איה עצמה את עיניה בכאב ולקחה נשימה עמוקה,
מתעלמת מריח הצחנה שמילא כעת את החדר הקטן
והכריחה את עצמה לקום, שוטפת עצמה במטר של הלקאות עצמיות. אולי זה בעצמו כבר מוכיח שהיא הייתה במצב רע, אבל אם זה כך, למה זה מרגיש כל כך טוב?
היא לא התחילה כך בכוונה. אולי זה היה בגלל כל אותן בנות דקיקות ממגמת המחול שהיו מביטות בה בזלזול טורפת את שקיות הבמבה האינסופיות שלה כל סוף יום לימודים בשעה שהיא ממתינה על המדרגות בכניסת בית הספר, מחכה שאימא תבוא לקחת אותה.
אולי היה זה בגלל אותו ילד ממנו עשתה אידיאליזציה והוא בתמורה החזיר לה מבטים נגעלים כשהבחין בשאריות השוקולד על סנטרה בהפסקת העשר, אולי היה זה בגלל אימה שנהגה לצבוט אותה במותנייה ולסנן "מספיק עם העוגיות איה!" כך או כך היא נהייתה אובססיבית בעניין.
נכנסה למחנה כפייה עצמי שעכשיו לא ידעה איך לצאת ממנו. היא הרימה את ראשה בכוח והביטה במראה. עיניה היו אדומות מההקאה השלישית שלה לאותו יום, גרונה היה נפוח כמו של צפרדע, ומצבה הנפשי היה טוב בערך כמו המצב הפוליטי בעיראק, אבל מה כל זה משנה כשהבטן שוב ריקה. נקייה. מזמזמת ניגון שיקרי אך מרגיע של "הכל בסדר, הכל בסדר, הכל בסדר." היא גיחכה לעצמה בשעה ששטפה את פניה ונזכרה במשפט הכל כך נדוש של "העיניים הם החלונות לנשמה". היא הסתכלה שוב בעיניה. היא ראתה בהם רק סבל. לא מה קורה בנשמתה הסובלת כמו ציפור דרוסה שרוח החיים עזב אותה ועוברי אורח בעטו בה מכל כיוון.
באותה נשימה היא נזכרה גם במשפט הנדוש ההוא שכשמסתכלים בעיניים של אנשים אהובים מוצאים גם תשובות. היא לא מוצאת תשובות מזמן. אבל הי, הכל בסדר!
ובכל זאת, אם הכל כל כך בסדר, איך זה שהיא לא מצליחה לעצור את הדמעות החמות מלזלוג על פניה וליישר את הבעת פניה האומללה כל כך?
 
 
 

תגובות

חזרה ליצירות