|
התעוררתי ביום רביעי בבוקר. היה נורא קר, זה בטוח. רוח מדברית קרירה-חמה נשבה לכל עבר, וגם עליי. הבטתי מעלה, וראיתי יריעה של אוהל. ניסיתי להבין מדוע התעוררתי, מה היה המניע. מייד הבנתי. פלאש מסנוור האיר את עיניי. הפלאש הזה הגיע מן העלייה למצדה, לצד סוללת העפר, אותה בנה בחכמה יתירה סילבה, שר הצבא הרומי, אשר לבטח היה מצטרף בהשקפתו לידוענים כמו היטלר וחברים.
ואילו מצדה, העיר העתיקה הזו, שסיפורים רבים כל-כך נשזרו בשמה, עמדה לה בשלווה בצינה המאיימת, בעוד שאור הזריחה צובע את השמיים הפחות-או-יותר בהירים בצבע אדום-כתום. מי היה מאמין שאנשים באמת יתעוררו בשתיים-שלוש לפנות בוקר ויעלו למצדה? עירוני שכמוני לבטח לא היה מבין. אך בכל זאת, ניתן לראות בעלייה המוזרה הזו של התיירים סמל. סמל לסיפור גבורה שהתרחש לפני זמן-רב מאוד על מצדה. סיפור גבורה שנוי במחלוקת, שהשאלה האם בכלל שימש כסיפור מופת עומדת בעינה לגביו אפילו היום. עליית התיירים ולו רק הזכירה לי את יום קודם, כאשר הייתי אני זה שעשה את המסלול שהחוליגנים הללו עשו באותם הרגעים. יום קודם, בו נידונה השאלה הרת-הגורל, האם למעשה שימש סיפור העיר העתיקה, המחוכמת כל-כך במיטב המסורת הרומאית, כסיפור גבורה? מה הסיבה שדווקא הוא נותר והידהד לאורך כל מערומי ההיסטוריה, ולאו דווקא דומיו האחרים?
נחזור ליום הקודם. עלינו למעלה, נהנים מכל רגע שסוף-סוף סיימנו את העלייה הנוראית הזו במעלה שביל הרץ. כשהגענו לגבעה, לאף-אחד מן התלמידים לא הזיז מה היה פה. להם הספיקה העלייה, והם כבר התכוננו לרדת. מיצינו, אתם יודעים. בכל אופן, המדריך הזועף חשב אחרת. יום ארוך עוד ציפה לנו, אם רצינו בזאת או לאו. לאחר שקבוצה קטנה מתוך כל כיתתי נשפה בעצבנות, התחלנו בסיורנו בעיר. מי היה מאמין שסיור תמים כל-כך יהפוך לדיון זועם כל-כך אודות ההקרבה האנושית?
כפיר, המדריך, העלה שאלה מצויינת. "למה, תגידו לי, דווקא את הסיפור הזה זוכרים?", שאל. רבים החלו עונים, עוד מבלי לחכות שהאחרים יסיימו את שטף דיבורם. זה כי ככה, וזה כי ככה...
במהרה הגענו לדיון שעסק בקיצוניות דתית עיוורת. למה, לעזאזל, כנגד כל החוקים, דווקא הקנאות הדתית הזו היא שנחשבת לסיפור הצלחה גדול כל-כך?! אחרי הכל, התשובה לשאלה הזו היא שמשמשת כפיתרון לבעיית הטרור העולמית בימינו. הפונדמנטליזם, במילים אחרות. איך זה שכל המוסלמים רואים בהקרבת חיי אדם כדבר אידיאלי כ"כ ואף שואפים אל האידיאל הציני הזה בעצמם, למרות שחוקי הדת יוצאים כנגד זה בבירור? והרי אותה קנאות דתית, היא ששימשה את כל החרדים כתירוץ מעולה למנוע את הקמת מדינת-ישראל, החלום הציוני. הם היו צוחקים עליכם רק למשמע המילים הללו.
נראה, שלמרות שמספר הקנאים הדתיים נמוך מאוד, הקנאות הדתית עצמה, כעיקרון, דווקא נורא מוכרת, משמשת כאידיאל.
אני חשתי כיצד לאורך כל השיחה עולים בי רגשותיי, תוקפים אותי ללא הפסקה. אך למעשה, הדיון התלהט כל-כך, שקשה היה להחדיר איזה רגש אחד או שניים. אבל זו התרבות הישראלית שאני כל-כך אוהב, אז אין לי מה להתלונן. כך או כך, אפשר להטות את התמונה הזו שציירתי בפניכם בצורה שונה. אולי דווקא חוקי הדת הם העיוורים, וכצדיקים מזוייפים, אנו עדיין מנסים לשפוט מקרים שהתרחשו לפני אלפי שנים על-פי חוקי דת סומים. כמה פעמים שמעתם שיש לשפוט כל מקרה לגופו? ובכן, זה לאו דווקא הדבר אותו עושה הדת. ולכן, קצת קשה להביא כטיעון את ה"אל תרצח" כנגד המעשה אותו עשה מנהיג המורדים היהודים שישבו במצדה, אלעזר בן-יאיר. הוא עשה את שכל מנהיג היה עושה- מוות כחופשיים הוא מוות הרבה יותר מכובד מאשר כשבויים. אבל דווקא חקירה של המקרה הנודע הזה מצד המסורת והתנ"ך, היא שהופכת אותו לפסול ורע, בטענה שאסור לרצוח, ואחרי הכל, עיוור מי שלא מסכים לכך שלא התבצע שם רצח המוני על ההר.
אך מצד שני, זו גם מעין חרב פיפיות. הרי חבריו של בן-יאיר, יחד איתו עצמו היו כולם יהודים קיצוניים. קנאי דת היינו קוראים להם היום. הם עצמם צריכים היו לשמור בקנאות יתירה על דתם ועל החוקים בדתם. אך הם לא עשו זאת. נאמר "לא תרצח"? ירקו על החוק הזה כאילו מעולם לא נחקק. אז מי הצודק בסופו של דבר?
הדיון לא נגמר. היינו צריכים ללכת לקנח את הכל בשיחה נורא משמעותית עם מנהל ביה"ס. ולמעשה, הדיון הזה מעולם לא נגמר. זו גם הסיבה מדוע סיפור מצדה הוא סיפור כ"כ שנוי במחלוקת. אם רק היה לנו הפתרון לדילמה הזו, לבטח היה לנו הפיתרון לכל בעיותנו. וממרום הזמן שלי כבן-אדם, קצת קשה לי להתנתק מבעיותיי. אחרי הכל, קצת נקשרתי אליהן, ובלעדיהן החיים אינם חיים. אז מה נכון ומה לא נכון? האם העיוורון של חוקי הדת הוא שצודק ומכריע, או שמא קשה לנו ואף מעט טיפשי לשפוט שנים רבות כל-כך אח"כ? אין לשאלות הללו תשובה. אין לי את התשובה להן, ובטח-ובטח שלא לאבא ולא לאמא. אני רק יודע שלביטוי שאומר שיש לשפוט כל מקרה לגופו התווסף נופח נוסף לאחר ששקעתי בסיפור מצדה. ועל כולנו לזכור זאת. אחרי הכל, חורבן בית-המקדש הראשון קרה בגלל שלא הלכנו בדרך המלך באמונתנו, חורבן בית-המקדש השני קרה בגלל שנאה עיוורת, ואילו חורבן בית-המקדש השלישי עלול לקרות בגלל חוקים עיוורים ושנאה עיוורת. הבעיה היא שאז, זה כבר לא יהיה בית-המקדש. אז, זה יהיה משהו גדול יותר, כוללני יותר.
|
