"אני רוצה להסביר לכם משהו.
תמיד אהיה בין כולכם.
מריח אתכם, נושם אתכם, צועד איתכם, מוחה את דמעותיכם ושוכח אתכם במחי יד.
אין יותר אנוכי ממני, לא חושב על טובת אף אחד חוץ מטובתי האישית .
זהו טבעי.
אני יכול לומר לכם שיש כמה דברים שאני מעדיף לשכוח.
וזה את אותו יום שראיתי אותה.
לא הייתה יותר יפה ממנה בכל חיי הנצחיים.
מעולם לא פגשתי דבר כזה בחיי.
היא הלכה שם רוצה לפגוש בי בחייה המסתוריים, נטולי פחד , נטולי אימה.
היא רצתה לפגוש אותי רק בכדיי לדעת אם היא יכולה לגעת בי בלי לקבל כוויה.
(היא קיבלה)
לא יודע בדיוק מה גרם לי להתאהב באותה אישה , נערה, ילדה.
הייתה סוררת , מתחבטת בכל העולם, מביטה לאחד בעיניים והוא יכול להירדם בתוך עיניי דבש הענקיות שלה.
החיוך שלה, המיס כל קרח, אפילו אותי.
ההליכה שלה...
היא התהלכה כמו מלכה בעולם של עבדים.
היא זרקה את רגליה קדימה בצורה מרושלת .
טעם לבושה היה נוראי, הייתה נראית אבלה בכל חיי שנותיה , נסחבה במלמלות ישנות שאפילו הקשישות שביותר היו מעדיפות להסתיר בארון מוצף הנפטלין .
לא עניין אותה כלום.
התמימות שלה גרמה לי להזיל דמעה לראשונה.
אחד נגס בה מצד אחד והיא דיממה, השני נגס בה מצד שני והיא הפעם חבשה את המקום, השלישי וכך הרביעי וכן הלאה פצעו ופצעו אותה ללא הפסקה, נשכו ושרטו אותה אך היא עמדה שם איתנה כמו עץ אורן בעל טריליון שנים והתהלכה לה בדרכה האופיינית ולא נתנה לאף אחד לעצור אותה.
שהם נגסו בה רציתי להגן עליה .
אבל לא יכולתי היא הייתה מרגישה שאני מתערב והייתה דוחקת בי הצידה .
כמה פעמים שמעתי אותה אומרת בקולה הענוג שעלה לפתע בכמה אוקטבות בכדיי להבהיר את עצמה יותר ברור : "אני יכולה להסתדר לבד, אני ילדה גדולה!"
אבל היא לא יכלה להסתדר לבד .
היא ניסתה, בדרכה שלה לחיות את העולם שלה.
היו פעמים שליטפתי אותה והיא הסתובבה מתוך שינה אך לא נתנה לי יותר מדיי מקום להפריע את מנוחתה.
כמו שאמרתי לא עניין אותה כלום.
אבל אני רציתי אותה, אוווי כמה שרציתי אותה.
רציתי לנשק את השפתיים התמימות שלה שלא ידעו אף גבר , רציתי ללטף את כתפייה הרחבות , ולחוש את עצמותיה הבולטות מהרזון הנואש שעטף אותה.
אבל מה שהקיף אותה , יותר מכל זה הייאוש.
היא רצתה אהבה.
היא חיפשה אותה כמו שגור מדשש אחר פטמתה של אימו בכדי לשאוב ממנה עוד טיפת חלב .
יכולתי לשמוע אותה כואבת אך לא בוכה.
רציתי לגנוב ממנה את התמימות .
לרצוח אותה לעיניי כולם.
לרצוח את התמימות הזו שלה , אייך היא לא יכלה לחוש את האהבה שלי אליה?
ואז החלטתי .
עטפתי את עצמי בשכבה דקה של עור.
הלבשתי את עצמי בידיים גבריות וברגליים ארוכות .
הדבקתי לעצמי פנים .
מצח גבוה (מעיד על חוכמתו של האדם ), עיניים יורקות טוהר עילאי , אף קטן ושפתיים שיכולתי לרצות לנשק אותם בעצמי.
מתחתי את עצמי ל-1.86 , עמדתי מול המראה וחייכתי.
היה קצת קשה לחייך, קשה להתרגל לדבר כזה(הפעלת שרירים ברמה הגבוהה שיש משאר השרירים בגוף)אך עבדתי על זה כמה דק' ויצאתי לדרך.
המרתי את כל מה שיש לי רק בכדיי לתת ללב חסר הדופק שלי לפעום, לידיים שלא שלי להזיע, לרגליים הארוכות לדדות לכיוונה וכך עשיתי.
היא ישבה שם.
אכלה את אפרסק הצהריים שלה וקראה ספר.(מה הקטע של אנשים שקוראים ספרים? באיזה שהוא שלב זה לא מתחיל לשעמם?)
הכל הלך כמו שצריך. ראיתי אותה והפעלתי את השריר הזה אבל זה הרגיש מגוחך (למרות שהתאמנתי די זמן מול הראי)זה הרגיש כאילו החיוך נקרע לי מהפרצוף והשיניים עומדות לעוף החוצה .
לא ידעתי אייך אמור לצאת הקול מהפה שלי ולמען האמת אני לא יודע אם התרגל לזה שמשהו מהדהד ויוצא מהגוף שלי אל האדם שמולי.
אך ברגע הראשון שהיא אמרה לי את ברכת השלום הראשונה לא עניין אותי שום איבר בגוף, לא הקול שיבקע ממני, לא הרעידות בידיים או המעידה בבירכיים או אם השיניים יעופו כי לא ידעתי אייך לחייך אני רק ידעתי שזו האישה שאני מוכן למות בשבילה לעוד 20000 שנה, עוד גזר דין. רק בשבילה.
"אני מוכנה למות בשבילך"
"את לא באמת מתכוונת לזה, היזהרי בלשונך ילדה "
"אתה לא יודע כמה חיכיתי להכיר אותך"
"גם אני.... אבל אני בטוח שיש מישהו שראוי לך יותר ממני"
"לא קיים.... אתה כמו מלאך "
"אני ממש לא מלאך. למען האמת אני די רחוק מלהיות אחד..."
"אני עדיין מוכנה למות בשבילך"
היא הביטה בעינייה הענקיות , עם חשק לבלוע את העולם עם האהבה הענקית שיש בה אליי, רצון עז לראות את הפרפרים מרחפים מעל ראשה רציתי לקרוע מעצמי את הבשר השפול הזה ולהראות לה במי היא מאוהבת.
בשביל מי היא מוכנה למות .
יכולתי להגשים את חלומה.
את ההבטחה הזו שלה.
אז ברגע שהיא הביטה בי ממושכות עדיין ואני שכחתי את דמותה מולי היא נשקה לי ואני הרגשתי את השאיבה הענקית שמושכת אותי ללפות לנשמתה .
מושכת אותי לקחת אותה איתי.
כמו שאמרתי , אין אדם היותר אנוכי ממני.
זהו טבעי.
הייתי מוכן למות בשבילה בזה הרגע וגם את זה ציינתי.
עונש כפול.
הייתה אהבת חיי.
הרוק שלה ניגר בצדדי שפתייה ושדייה היו קרובים לאותו לב פועם שלא שלי.
"את באמת מוכנה למות בשבילי?"
"בלי שום ספק".
ואז חסר צלם אנוש הורדתי הכל.
התפשטתי למול עיניה .
היא ראתה הכל בעיניים קרועות לרווחה.
פנייה קיבלו ארשת חיוורת והיא התיישבה שם עירומה כביום היוולדה. מושלמת.
הפרצוף הרע שנחשף מולה לא היה אחר יותר מהשטן בהתגלמותו.
אני.
שיניים מהבילות ומחודדות , אף שאינו קיים אלא רק מחילות מוזרות , עיניים שיורקות אש , ושיער ארוך עד לאמצע הגב שאין בו חוליות.
לא , לא היו קרניים שהיא יכלה לראות , לשטן אין קרניים או קלשון , הוא פשוט שטן. סוג של עיוות .
היא שתקה ולא רציתי להפריע את מחשבותיה.
רק הושטתי לה יד . יד למוות האין סופי.
שלי.
והיא רק ישבה שם מביטה ביצור ענק שכמותי שותק ונאלם, נוחר ונושף , והיא קמה.
הושיטה לי יד אנושית ולחשה לי....
"כמו שאמרתי.... אני מוכנה למות בשבילך" .
סיפור זה מוקדש לנאדין.
את ההשראה הספרותית שלי יקירתי.
הזכויות שמורות להדר מיליס.
