הבטחתי עוד חלום אחד. הכי מפחיד בחיי. אל תקראו אותו לפני השינה, לא מומלץ. גם אל תקראו אותו בכלל אם יש בכם פחד מלא-נודע, מהדברים הלא ברורים או מפסימיות ללא מוצא. זה קרה בלילה לפני כארבע שנים כבר. איך הזמן טס. אני זוכרת אותו, כאילו זה קרה רק לפני יומיים. החלום הזה השאיר אותי ערה מאמצע הלילה ועד הבוקר. הוא חנק אותי בכזאת אימה שלא חשתי בחיי מאף חלום או משום דבר שראיתי. הוא היה גרוע יותר מעינוי הכי אכזרי שיכולתי לדמיין לעצמי. הייתי כל כך עייפה ופשוט פחדתי לעצום עיניים. ישבתי ככה על הספה בסלון, מבוהלת ומהורהרת, לא מבינה מאיפה זה נחת עליי ומה זה אמור לנבא לי. אחר כך הבנתי גם מה הסיבה לחלום. אבל זה היה כבר אחרי. באותו לילה מהרגע שיכולתי... פשוט לא עצמתי עין. פחדתי כל כך. תיכף תבינו גם למה.
... אני מוצאת את עצמי בפרברים, בין הרחובות הקטנים והצרים. הכל לא סתם חשוך. הכל שחור סביבי. החושך שחור וגם השמיים ללא כוכבים. הבניינים הנמוכים שחורים וגם חלונותיהם כמו ארובות העיניים של שלדי הפיראטים – מפחידים מלהתקרב כאילו איזו קללה רובצת מעליהם. אפילו האויר שחור. אני עומדת בסמטה שחורה וצרה, מנסה לא לבהות בחלונות האינסופיים ומנחשת לאיזה כיוון להתקדם כדי לברוח מהמקום המפחיד הזה. ואז כאילו מלמעלה אני שומעת קול של גבר:
- "בואי, הגעת למקום הנכון. בואי, תישארי כאן איתי."
ואני לא רוצה להישאר איתו, הקול הרגוע הזה מפחיד אותי פחד מוות ואני מחליטה לברוח לכיוון הנגדי בסמטה. ואז אני שומעת קול של אישה המגיע בדיוק מהכיוון שהתכוונתי לברוח:
- "טוב מאוד, בואי, בואי אליי. איתי יהיה לך יותר טוב, בואי."
וגם הקול כביכול הלא מאיים הזה מלחיץ אותי בצורה נוראית. אני רוצה לברוח, אבל לרחוב הזה יש רק שני כיוונים לצאת: לכיוון של הגבר או לזה של האישה. אני מרגישה כמו חיה כשהציידים מתקרבים אליה מכל הכיוונים, סוגרים מעגל... ואז הגבר ממשיך:
- "בואי אליי! אמרתי לך שיהיה לך יותר טוב איתי ולא איתה. בואי!" והאישה קוטעת אותו:
- "לא, אליי את צריכה, אצלי יותר נוח, יותר טוב. בואי!"....
ואני צועקת להם:
- "לא רוצה את שניכם! לא רוצה להישאר במקום הזה! עזבו אותי! שחררו!"
והם שותקים שניה ארוכה ואז מסבירים שניהם שאני פשוט לא אוכל לעזוב אותם עכשיו. ואף פעם לא. והבחירה שלי היא לא בין לעזוב או להישאר, אלא להישאר איתו או איתה. ואין לי ברירה אחרת... "לטובתך", - הם אומרים לי... ואין מוצא, אין כלום. כאן, בעיר השחורה הזאת, בסימטה החשוכה עם החלונות האלה... לתמיד.
ואני צעוקת. אני מבינה שאני ישנה וכל זה קורה בחלום שלי. אך לא פחות מאיים עליי, לא פחות מחניק אותי הפחד הנוראי והבלתי מוסבר הזה... אני מחליטה לצעוק. כי בהיותי ישנה, אני מנסה להעיר את בעלי שישמע את הצעקה ויעיר אותי. הרי אותו הם לא יכולים לעצור – ככה המוח שלי חושב באותו הרגע. ואני צועקת. עומדת וצועקת. ולא מתעוררת. וכאשר האיימה מתחילה לחנוק אותי, כאשר אני מרגישה שהקול שלי מתחיל להיחלש, אני מתעוררת...
כולי רועדת עדיין אני מתחילה להסדיר את נשימותיי, מסתכלת סביב. ורואה שאני לבד במיטתנו הזוגית. עדיין לא קולטת מה קרה, אני מעיפה מבט מסביב. לוקח לי מאית שניה להבין. למרות שזה נראה יותר ממאית שניה. כאילו האסימון נופל בתוך הערפל הסמיך ביותר בעולם. הכל איטי. גם המחשבות שלי איטיות... חדר שינה אכן כמו שלנו, אך הריהוט בו משום מה לא חום, לא עץ... הוא שחור! הכל שחור מסביבי! הבנתי כמו הבזק מסנוורת אותי! שני הקולות האלה רימו אותי. אני הייתי כל כך חזקה ברצוני לחזור הביתה שהם החליטו להחזיר אותי בכאילו. להרגיע את הכוחות שלי, לאפס אותם במראה מוכר של הבית. כאשר בעצם אני נשארתי שם, אצלהם. ברגע שהבנתי זאת, לא יכולתי לצעוק, לא יכולתי לעשות כלום. הייתי כל כך מותשת שאפילו לא יכולתי לעצום עיניים כבר. ואז הרגשתי את בעלי מעיר אותי. האנקות שלי הפריעו לו לישון והוא החליט להעיר אותי כדי שארגע. לא יכולתי. גם לשכב לא יכולתי. פחדתי שבטעות ארדם ואז הם כבר יחשבו על משהו כדי להשאיר אותי שם. לתמיד. קמתי. הלכתי לשטוף פנים, הדלקתי טלוויזיה בסלון, הכנתי לעצמי שתייה, כריך. השתדלתי להחזיק את עצמי ערה עד הבוקר. הצלחתי. באותו הלילה ניצחתי אותם. עברו כמה שנים. נרגעתי קצת. אבל לפעמים במצמוץ אחרון לפני שעיניי נעצמות, בהבזק של המודע לפני השקיעה בחלום אני חושבת... מה אעשה אם אראה אותם שוב? איך אנצל הפעם?
כל הזכויות שמורות לליה ברזלי
