עוד לפני שהגיעה אפרת לסיבוב מוצא, התקשרה ללוריין: "אני נוסעת לעין כרם. יש לי הרגשה ששם נמצא משהו. יש לי שם חברים, כאלה שידעו איפה לחפש". "איפה לפגוש אותך שם?" שאלה לוריין. הן קבעו מיקום ונסעו, כל אחת בדרכה. שם, בעין כרם, פגשה אפרת בעידו. חבר עתיק מבחינתה. עוד מימי הצבא. כבר אז היתה מגיעה בלילות הקיץ לרחצה באמבטיית הכוכבים שלו. אמבטיה מחוץ לבית, מימי הביניים, מצויה בתוך חצר חלומית ובגודל של בריכה. עומדת על רגלי כסף, ממתינה לאוהבים שיבואו להתגפף בלילות קיץ מהבילים בתוכה. צינור מים קרירים ממלא אותה, והרוחצים בה, חייבים להתאהב. גם אם בצאתם ממנה לא ישובו להיות יחד. כל מה שאפרת זכרה מעידו היה הפונדו החלומי שהכין לה והאמבטיה. היא אהבה להגיע רק לאכול ולהתרחץ בחברתו. אחרי הקסם נוכחותו היתה מעייפת אותה בד"כ. הוא תמיד הסתובב עם ספרי שירה שכתב, וניסה לשכנע את השומעים בקסם שיריו. לדעתה הוא היה משורר בינוני ביותר, שזכה בירושה מעניינת של בית בעין כרם עם אמבטיה קסומה. לו ידע להשכיר את המבנה, יש להניח שהיה נהנה מהכנסות גבוהות מאלו שזכה מהם בשיריו.
כשהגיעו לשם לוריין ואפרת, מצאו בית מדהים, שהפך באופן מאוד צפוי לחדרי השכרה. עידו עדיין התגורר שם, ואפילו ערך ערבי שירה בחצרותיו. הוא התהלך בביתו כגביר, לובש חלוקי שייחים ועירום מתחתם. שיערו עדיין מלא, זקנו מלא גם הוא אבל מאפיר. גופו מוצק מאי פעם, והליכתו מזכירה תרנגול. לוריין נרתעה מההופעה המשדרת מיניות לכל עבר. "בבקשה תסגור את החלוק" ביקשה ממנו. הוא הביט באפרת ואמר: "לא ידעתי שתביאי אורחות. כל מהרבה הרי זה משובח". אפרת התעלמה. היא התעייפה רק מהמראה שלו. יש אנשים שהמוזרות שלהם מתחדדת והופכת לעיקר ההוויה שלהם. אפרת ראתה כאלה, כמעט שהפכה לאחת מהם בעצמה, אבל המציאות לא נעלמה ממנה לעולם. היא חייבת חיבור למציאות וחיבור לציניות. בלעדיהם היא מאבדת שפיות. מתקתקות יתר יכולה להפוך אותה למרשעת אמיתית.
"די עם השטויות אני צריכה מידע דחוף. מישהו נעלם" עצרה אפרת את זחיחותו של עידו. "מישהו שככל הנראה איבד שפיות וחיפש את אחד האוהלים שהיו כאן לפני עשור ויותר". קטעה את הקסם. עידו סגר את החלוק הצבעוני, הסיט את הבלורית מעיניו ושאל: "הודיעו כבר?" "לא" ענתה לוריין. רק עכשיו הבנתי שכבר כמעט שבוע שהוא נעלם. אבל בהודעה בטלפון שלו הוא מודיע "חפשו אותי בהרי ירושלים". בחור בן שלושים ויותר, מעורער בנפשו, קןראים לו יוסי. כתב, עיתונאי. עידו נכנס הביתה וסימן לבנות לבוא בעקבותיו. בביתו מצאו השתיים ריהוט צבעוני המזכיר בית לורד אנגלי אפילו הטלפון היה טלפון חוגה עתיק. עידו התיישב על כורסת הטלפון והחל להתקשר. אחד הדברים שאפיינו מאוד את עידו זה הכרותו עם נשים רבות ועם אנשי עסקים בכלל באזור ירושלים ובמיוחד באזור עין כרם. לא היה דבר שקרה ועידו לא ידע על כך. זו הפעם הראשונה ששמע שקרה משהו ככל הנראה באזור השליטה שלו, ולא ידע על כך. במיוחד אדם שביקש את חברת אנשים שכמותו. עידו התגייס למשימה והתקשר לכל מי שיכול היה לשמוע או לדעת משהו.
יותר משעה ישבו הבנות כשעידו מתקשר ומשוחח שיחות חולין לאנשים שונים. לוריין התעייפה מהשיחות ונרדמה. אפרת לעומתה לא יכולה היתה להתאפק מלהתערב בשיחות. כל אדם איתו דיבר עידו, אפרת רצתה לדעת מיהו ומה הקשר של עידו אליו. נראה היה שהאינסטינקטים העיתונאיים שלה חזרו לחיים. מהשיחות הבינה אפרת שלפני כשבוע נמצאו עקבות דם על השלג שירד, וכשזה נמס נעלמו העקבות איתו. במוחה גלגלה כל מיני אפשרויות שאם זה יוסי, יש להניח שנשדד ונרצח, ורק לאחר הפשרת השלגים יימצא. אבל הכל יכול להיות. היא היתה קצרת רוח לגלות את שקרה. קצרת רוח לפני שתתקשר לחברתה משכבר הימים ותפתיע אותה בביתה.
ואז אמר עידו "להתראות חמודה, אני שולח אלייך שתי בנות, תתייחסי אליהן כאילו הן אחיות שלך, בעצם שלי" הוא צחק וסגר את הטלפון. רשמתי לך כתובת, לבחורה קוראים עדן. היא מצאה מישהו בשלג. היא גרה בקצה המערבי של השכונה.
"איך שגלגל מסתובב" חשבה אפרת. עידו ביקש להצטרף אליהן, אבל בדיוק באותו רגע, הגיעה סטודנטית מהחוג לתיאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים וביקשה את עזרתו במציאת מקורות ומקומות באזור. זו מטרתו בחיים. סטודנטיות גרמניות מהסוג שלה. הוא חייך לעברן והסביר: "אני חייב לעבוד" הבנות הנהנו בהבנה. "יש דברים שלא משתנים לעולם" הסבירה אפרת ללוריין. גם לוריין מכירה סוג זה של גברים, בפיה הם מכונים זכרים ותו לא. וכך, הן נסעו להיפגש עם עדן.
