"אני רוצה לספר לכם על הבן שלי"
ישבתי בשורה השלישית באולם ההרצאות הענק.
זה היה השבוע השלישי ברציפות בבסיס והיום הרביעי של שבוע השטח. העלו אותנו לבסיס באמצע סדרת מטווחים במיוחד בשביל ההרצאה הזאת. הזעתי, הסרחתי והאבק על מדי הדהויים שיווה להם מראה שדומה יותר למדי הצבא הסורי.
לא מידת הרצינות שלי כאדם, אף לא הכופתות הלבנות והרקע הלבן לתג שבכומתה שלי, שהראו בבירור כי אני נמצא בבה"ד 1 ועושה קורס קציני מפקדה, מנעו ממני להיאנח.
באיזשהו שלב בצבא, אם אתה נמצא מספיק זמן, אתה שומע כבר את כל הסיפורים על "הבן שלי". הבן ששתה ומעך את האוטו בכביש חיפה- ת"א, הבן שהידרדר לסמים, הבן שמכר את הנשק בשוק האפור, ובקיצור כל בן של כל אב או אם שאי פעם עשה משהו שהחברה לא רוצה שיחזרו עליו.
האפקט, הם לא הבינו, נעלם עם החזרה של הנושא. אנשים פשוט הפסיקו להקשיב בפעם השנייה.
"מה אתה אומר בוחניק?" שאלתי את חברי לצוות, קצין השלישות לעתיד, שישב משמאלי "מה הפעם?"
"שתה, נהג והוריד עמוד" הנהן בוחניק כיודע כל "בהחלט הוריד עמוד"
"הבן שלי, היה יכול להיות היום בן 25" התחיל בקול מרוגש האב.
"תצבוט כל דקה" זרקתי לבוחניק. הנחתי את ראשי אחורה נותן לחוט השדרה לנוח, אחרי לילה של שלוש שעות שינה על חול ואבני המדבר ב"סוויטה" לשניים - אוהל סיירים.
לא ישננו יותר מכמה שעות בודדות כבר שבוע, ומי שנרדם או אפילו "מנקר" בשיעור או הרצאה חוטף קשות על הראש. זו הייתה שיטה ידועה כשהלימודים לפעמים נמשכו 12 שעות כמעט רצופות ביום. פעם בדקה את צובט את החבר מימינך כדי להעיר אותו, ופעם בדקה את מקבל צביטה בעצמך מהחבר שמשמאלך.
"אתם הולכים לפקד על בנים רבים של אבות רבים ולכן אתם מוכרחים לשמוע את הסיפור הזה" התחיל לספר "הבן שלי היה ילד טוב, בן יחיד, ספורטאי , חכם מאד , מצטיין באלקטרוניקה. הוא לא הלך לקרבי. רצה אבל אמא שלו לא נתנה לו" הוא חייך וצחוקי הסכמה והבנה בודדים, כולל שלי, נשמעו ברחבי האולם מוגברים באקוסטיקה.
"הוא סיים שנתיים נוספות באוניברסיטת בר אילן והתגייס לחייל הקשר, עשה את הקורסים שעשה בבה"ד חיל הקשר ולבסוף הוצב בגדוד הקשר של פיקוד מרכז, תפקיד עורפי שקט, וסופי שבוע הילד בבית.
גם הוא היה מרוצה, סיפר תמיד שיש לו אחלה חברים ומפקד טוב שיודע מה הוא עושה ושהוא סומך עליו.
המפקד שלי אחלה גבר, היה אומר לי, הוציא אותי משמירה, נתן לי אפטר לעיר. מפקד חבל על הזמן, יצא עם כל המחלקה לפאב בסוף השבוע, איזה מפקד, היה קצין תורן ותפס אותי מדבר עם שני בטלפון, לא עשה לי כלום".
הוא עשה הפסקה, התנשף והוסיף בקול מלא רטט
"שני הייתה החברה שלו, בחורה מתוקה, ילדה טובה, לה היה עוד יותר קשה, לא הפסיקה להגיד "איך נרדמתי". אבל תבינו אחר כך.
יום אחד , יוני שלי מתקשר ואומר, אבא אני הולך לשבוע אבטחת ישובים, ומתחיל לספר איזה כיף זה , לא עושים כלום חוץ מלישון, לאכול, וקצת לשמור. אז מה עם זה בשטחים? רק אל תספר לאמא הוא אמר לי, לא בגלל שזה מסוכן, רק בשביל שהיא לא תדאג.
מה אני אגיד לכם? לא דאגתי. את מלחמת ההתשה עברתי בטנק שרמן בתעלה, ביום כיפור החלפתי צוות לפחות שלוש פעמים בגלל הרוגים, אז מה כבר יש לדאוג משמירה על ישוב עם מתנחלים חמושים, גדר תיל וסיורים של הצבא?
האבט"ש שלו התקיים בישוב ברכה, אחד מהישובים הקטנים בשומרון. הוא הגיע לשם ביום ראשון לשבוע ימים.
ביום חמישי, אחד החברים שלו חטף חום גבוה מאד ופונה לביה"ח. הקצין שלו שהיה אחראי על השומרים בישובים שהחיילים מהיחידה של איישו, לא הקפיץ מישהו בשבת מהבית ופיזר את השמירה של החולה בין שאר החיילים. באותו הערב נטל השמירה שלו נפל על יוני ועל חייל נוסף.
כל השבוע יוני היה שומר 2-6 בצהרים ובלילה ונח שמונה שעות כל פעם, מה שאתם קוראים לו "שמירות ארבע-שמונה". בלילה של יום חמישי הוא נאלץ לשמור בשעות 2-8 בבוקר, שש שעות רצופות, נח עד 2 בצהריים שמר ארבע שעות ובאותו לילה היה אמור לשמור שש שעות עוד הפעם.
מאוחר בערב הוא התקשר אליי וסיפר עד כמה הכל נחמד ושקט בישוב ושהוא קצת עייף, הוא רק לא סיפר לי עד כמה הוא עייף.
לקצין שלו הוא כן סיפר. הקצין אמר שהוא מצטער ושאין לו מה לעשות, ואמר לו שהוא חייב שהוא יעלה כי אין לו מישהו אחר.
יוני שלי החליט להתנהג בבגרות ולסחוב, "לצאת גבר עם הקצין שיצא איתו גבר" כזה הוא היה.
יוני בקושי ישן עד השמירה, אכל ארוחת שבת, שיחק שש-בש, קרא ספר, הכל חוץ מלישון.
שני דברים עשה לפני שעלה לשמירה של שש השעות. שם את הפלאפון שלו על רטט והתקשר לשני וביקש ממנה שתתקשר אליו כל שעה כדי לוודא שהוא ער ולקח איתו דיסקמן שהיה אמור להשאיר אותו ער, למרות שאסור"
שני התקשרה אליו כל שעה כמו שהבטיחה, במיוחד בשבילו לא יצאה לבלות ולא הלכה לישון. ואז
בשעה 4 בבוקר, היא לא התקשרה, נרדמה. הדיסקמן רק מנע ממנו לשמוע משהו.
ויוני שלי נרדם בשמירה, אני בטוח שזה קרה לכם לפחות פעם אחת..."
"הוא רציני?" לחש לי בוחניק תוך כדי שהוא צובט אותי "זה קורה לי ברגע זה ממש..."
"שתוק רגע" סיננתי אל בוחניק והעפתי את היד שלו, הייתי ערני לגמרי, ורציתי לשמוע את הסיפור.
הוא רק לחש בחזרה איזה הערה בקשר למקצוע של אמא שלי.
"ובזמן שהוא ישן, מחבל חתך את הגדר, אז לא הייתה גדר אלקטרונית, ונכנס לישוב."
צמצמתי את עייני מתרכז בכל מילה. לידי בוחניק התחיל לנקר וראשו המשיך ליפול קדימה ואחורה לסרוגין עד שקיבל צביטה ממי שישב משמאלו.
"לא, הוא לא רצח את יוני שלי, כל מה שאני מספר לכם עכשיו סיפר לי יוני אחרי שחזר"
הרמתי גבות בהפתעה, מה?
"יוני התעורר רק אחרי שהמחבל סיים לפרוק את המחסנית הראשונה. הקולות הגיעו בכלל מהצד השני של הישוב במקום בו הייתה עמדה נוספת שאייש אותה חבר שלו, קרוב למגורי החיילים, בית הכנסת, ומין מרכז חברתי של הישוב שהיה עמוס באותה שעה במשפחות שסיימו בדיוק את התפילה וארוחת השבת.
עפוף וסחרחר, יוני דרך את הנשק והתחיל לרוץ לכיוון הכללי של הירי רועד ומתנשף, אינסטינקט שכנראה יש לכל חייל, פחדן או אמיץ, לוחם או ג'ובניק...
הוא רץ בכל הכוח שלא היה לו ונעצר רק שהגיע אל מהומת האלוהים ששררה בצידו השני של הישוב. הוא הביט על סביבתו שנראתה בניגוד לכל עקרונות הבריאה - גופה של חייל בעמדת השמירה וחייל נוסף, הבחור שהוא החליף בעמדה, בפתח מגורי חבריו. גופה של אישה שכבה ליד עגלה עם שתי תינוקות שרק אחד מהם צרח, גופה של גבר בפתח המרכז, גופת ילדה קטנה בפתח אחד הבתים הסמוכים, ושני מתנחלים שרצו לגופת מחבל שעדיין זזה. אחד מהם הגיע ובעט בנשק שהיה לידו השני כיוון את העוזי שלו אליו ופלט צרור וידוי הריגה לתוך הגופה.
יוני קפא במקום ואך אחד, לא המתנחלים, ולא המפקד שלו שהגיע עם הג'יפ לישוב לא הצליחו להזיז במשך דקות."
הוא נעצר לחשוב שניה ופלט "דרך אגב,לא סתם אני אומר גופה. לא היו פצועים בכלל.כולם הרוגים.
שעות אחר כך מפקדים בשטח סיימו לתחקר אותו, הוא היה אמור לעלות לחטיבה המרחבית בעוד כמה דקות לתחקור מח"ט, ונתנו לו כמה דקות לנשום ולהירגע כשילדה קטנה, שהייתה חבושה בזרועה וסימני דם מרוח על פנייה, ניגשה אליו.
"אתה מהחיילים ששומרים עלינו?"
הוא הסתכל עלייה כמה שניות וענה " כן, אני מאלה שאמורים לשמור עלייך"
"תודה" אמרה בחיוך, נתנה לו את הבובה שלה והלכה.
ויוני שלי התחיל לבכות, סופג את קול הבכי בבובה המרופטת. יש לי אותה כאן היום להראות לכם."
הוא הוציא בובת בד מרופטת ופשוטה, עדיין ספוגת דם, מפודיום הנואמים שבמכרז הבמה, הרים לרגע מעל ראשו והמשיך.
" נתנו לו יומיים חופשת התאוששות והוא הגיע הביתה ביום ראשון. אחרי שאמא שלו סיימה את הפאניקה והרוחות נרגעו מעט ישבנו בחדר שלו ודיברנו.
הוא סיפר לי הכל. את כל מה שאני מספר לכם עכשיו כולל חוסר השינה, ושהוא קרס
ונרדם"
"זה לא הייתה אשמתך" אמרתי לו
"זה כן היה באשמתי! הם עשו תחקיר אבא, הגששים בדקו את השטח והכל, הוא בא מהכיוון שלי, וכנראה חשב שאני ער אז עשה סיבוב והלך לצד השני, אני פספסתי אותו, הם חושבים שהייתי ער ולא ראיתי אותו, אני נרדמתי ובגלל זה לא ראיתי אותו!"
די... תפסיק לחשוב על זה..."
"לא יכול!!! החיים שלהם היו בידי, הייתי המלאך השומר שלהם אבא, ובגדתי בהם..."
"ביום ראשון הוא חזר לבסיס, אל תערובת של שיחות, תחקירים, אינסוף הדחות מתפקיד, והאשמות, האשמות שאף אחת מהן לא הייתה מופנית כלפיו, כי אף אחד לא ידע שהוא נרדם..."
הוא שתק כמה שניות ואמר בקול רועד "לאחר כמה ימים מצאו אותו בחדרו שבבסיס, ירוי בראשו מהנשק האישי שלו"
הוא סיים ודמעות עמדו בעיניו. הוא נראה כאילו הוא רוצה לספוג גם את קול הבכי שלו בבובה בה החזיק, אך לא העז.
העיניים שלי הבריקו. אני חושב שרציתי לשאול משהו, או לפחות להגיד משהו, לתת לו להבין שהסיפור איכשהו לא עבר לי בין האוזניים, שמשום מה הבן שלו הוא לא "עוד בן" בשבילי, אבל הצלחתי רק לפתוח ולסגור את הפה. הוא, כמו אבות רבים אחרים לפניו שסיפרו מקרה, לא ידע מלכתחילה שאנחנו כבר שכחנו איך להקשיב.
"אני באמת לא יודע לספר לכם מה היה יכול למנוע את זה. אם הקצין היה דואג שישן יותר טוב או אם הוא היה בלי אוזניות, אם חברה שלו הייתה מתקשרת ומוודאת שהוא ער, או אם היה ישן קצת לפני. אולי אם אני הייתי רואה שהוא הרבה מעבר לסף השבירה שלו ולא נותן לו לחזור במצב כזה לבסיס, דבר אחד אני יודע בוודאות"
"אתם" אמר, מצביע עליי ועל בוחניק שישן שנת ישרים על כתפי, רוק ניזל מפיו על מדי האפורים מאבק "היום חיילים, מחר מפקדים על חיילים, לוחמים או לא לוחמים, לכם אסור להירדם בשמירה לעולם..."
