"זה הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות לנו."
אותה אישה שמשקלה נוזל ממנה מביטה בי, בעיניים מלאות במיי מלח שמקורן ברוע.
דימיתי אותה לרגע למכשפה.
אני בטוחה שיש למכשפות ריח.
כמו ריח צחנה מהול במתיקות מחרידה, והמבט של המכשפות, מבט נגוע בשקר. ברגע שהם מביטות הישר למאורות עינייך ההרגשה שחולפת לך בגוף היא הרגשת גועל שמחליף אותה בשניה לאחר מכן הפחד ושניה לאחר מכן המילים נבלעות ולאחר מכן רגלייך רוצות לדדות לכיוון אחר אבל גופך שקוע כאילו היה זה לחץ אוויר מטורף רק על גופך שנמצא מולם.
"את יודעת שהייתי עושה הכל בשבילך לו...."
היא המשיכה לדבר, ידייה שלובות אחת בתוך השנייה ואצבעותייה כמו נתחי בייקון , ועליהן טבעת נשואין מלוכלכת , צווארה מעוטר בשרשראות מהמאה הקודמת ואני מביטה על סנטרה .
סנטר יציב ומלבני אך שהיא מחייכת הוא משנה את צורתו לשפיץ מוזר שגורם לפרצופה להיראות כמו נייר פרצלן, שפתיה דקות שמקפצות בזמן שהיא מדברת כמו גל מים ההולך ובא וניתז ממנה הלאה בצורת רוק, היא יורקת שהיא מדברת , אפה מוציא קולות מוזרים כמו שריקה מאיימת בזמן שהיא מתוחה, בזמן שהיא משקרת, ואני לא מסוגלת להביט בעינייה, שוב פעם.
עיניי המכשפה המאיימות מביטות בי, אני רק רואה אותה ואני מרחק אלפיי ק"מ ממנה רואה אותה אך לא שומעת את קולה , והיא נראית מצחיק, אבל באותה נשימה פחדתי ממנה .
כי ידעתי שהיא תיקח ממני את שהיא חופצת ואני לא אתנגד לה.
"אני אתן לך הכל, כל שתרצי"
הקול הגברי יוצא מהאדם שנמצא לידה.
רזה באופן מצחיק עד כדיי כך שאני יכולה לראות את איבריו מתוך גופו השקוף , הוא ארוך מדיי, אך הוא אמיתי.
שערות אין לראשו הקטן, והוא כ"כ חיוור עד שיכולתי להאמין שהוא ייפח את נשמתו ברגע שהסכים, הוא נראה לי כמו מת.
מביטה בשניהם.
מביטה בו.
הוא אמיתי. יש לו עיניים כנות, אומנם קצת פוזלות אך אמינות.
לא אחד שישקר אותי.
היא מגששת אחר מגע ידו הקר אך הוא מסרב לגעת בה , מתוח ודרוך כמו קפיץ, מחכה שהניף את הבנדנה לאוויר ואומר : "עכשיו".
אך לא הנפתי שום בנדנה כמו שהוא חפץ רק הבטתי בו מתוך מקום של כוונה טובה מתוך הכרה שאני יודעת שלא אוכל לאכזב אותו.
אני האדם היחיד שיש לו.
"כל עזרה שתצטרכי לאחר מכן אנחנו נתן לך רק בבקשה ממך..."
התחנן אליי כמו שמשרת מתחנן למלך שיתן לו חנינה, שיתן לו הזדמנות אחת לחיות לצידי המלוכה המתמוטטת בצעדיי ענק .
מביטה בשניהם, אני מגחכת הם נראים לי כמו גוש בשר , היא נצמדת אליו כאילו נולדה איתו, משתייכת וממיסה את עצמה בגופו כאילו הייתה אינזים חשוב שלא יכול להתקיים בלעדיו.
אך מבטי נח עליו, חולף על המכשפה הענקית מכבה את עינייה שיורקות רוע מביטה בו במבטו הרך והאוהב.
אתן הכל בשבילו.
בשבועת אימי , אתן את חיי למענו, רק בכדיי שאותו אור שאני מכירה יחזור לגוון עורו החיוור, גם אם זה בתמורה לחיי, נאמנה לו ברמ"ח איבריי.
"בבקשה, תני לנו הזדמנות אחת לדבר הכי טהור שיש. אני מתחנן".
שנאתי שהוא התחנן, רציתי להרים את הלשון שלו מהרצפה ולאחר מכן מזוג הנעליים שלי ולתת לו שתיי סטירות שיתפקח.
שהוא , היושב בכורסא צמוד לשולחן הנמוך שעליו מונחים כוסות תה עם חלב נטול סוכר שמריח כמו גבינת עיזים מעופשת ומנורת ניאון מעפילה את החדר מקנה לו היבט חיוור, כמו צבע שתן , מרצדת מעל ראשנו עומדת לסיים את כל מה שיש בה , והריח של אותה ענקית שמצויה לידו מעכיר את האווירה , שהוא, צריך לדעת שברגע שנכנסתי דרך הדלת הצרה הזו שאין לי מושג אייך אותה אישה ענקית נכנסת מתוכה , שברגע הזה ממש, אני הסכמתי.
ברגע הזה ממש נכנסתי לומר "עכשיו" כי לו היו הדברים אחרת לא הייתי נכנסת דרך אותה דלת.
לא הייתי זורעת בו את האכזבה.
אך היה הצורך שאומר את אותן מילים שהוא רצה לשמוע.
"אני אעשה את זה בשבילך"
שלא תחשוב לעזאזל אותה מכשפה שהייתי עושה את הדבר למענה, כי הריי שלמענו .
הוא כרע על ברכיו ומיי מלח שטפו את פרצופו כמו מפל ענק , חייך את החיוך הכי ענק שלו ולחייו היו סמוקות כמו 2 עגבניות שרי קטנות (זה בעצם מה שיכול היה להכיל את פניו הרזות ), לפט את ידיי והחל מנשק אותם עד שיכולתי להרגיש את הרוק שלו הרירי מתערבב עם מיי המלח על כריות ציפורניי.
"מחר התור, בשעה 8:00 שנאסוף אותך בדרך?"
"מבטיחה לפגוש אותך שם"
"את לא מתרגשת ?" המכשפה שאלה אותי.
"תלוי אייך את מגדירה התרגשות"
"התרגשות לקראת ההריון הפונדקאות הראשון שלך. לאחיך."
הזכויות שמורות להדר מיליס.
