"תמיד רציתי להעניש מישהו.
הענשתי את עצמי, את החברה , את הסובבים שלי, את הפציפסטים, את הפסיכופטים, את השובינסטים, את הכסילים, את הנאיבים, את חסריי הצורה, את הזונות ואת הבני זונות.
את כולם הענשתי. לעזאזל , כמה שהענשתי אותם.
לפחות כך האמנתי.
אבל רציתי להעניש את הגדול מכל, את המלך, אף פעם לא העזתי. רציתי להעניש אותו.
את אלוקים, כן אותו רציתי להעניש.
על זה שהוא הביא אותי לעולם.
על זה שאני צריכה לסבול את כל תחלואות החיים, את תלאות הזמן ואת העובדה שזמן אינו מרפה הוא בסה"כ עוזר לך להבין שאתה צריך להרפות ולשכוח.
אני לא אמורה להיות כאן , הריי הייתי העונש של היקום.
העונש שלי.
העונש שלכם.
אז החלטתי שאני הורסת את התורה שלו, את התורה שהוא בנה, שהוא העביר לכל החשובים מבניהם, אל "הנבחרים" .
לחש להם באוזנם הנוטה לשמוע רק את קולו החסוד, את מילותיו שנשמעות כמו לחישה ממכרת , לחש להם את התורה שלו, השביעם להעביר את זה על הכתוב ולהשמיע את זה בעיניי העם שרעב למנהיג.
שחשבתי על זה וגיחכתי לעצמי ראיתי אותו.
לא את אלוקים.
את הילד שלו, שבחר להיות חלק מהעם הרעב.
עמד שם , בזמן שאני ממלמלת לעצמי דבריי שיגעון שנשמעים לי יותר הגיוניים משדרן משועמם ברדיו שמתרה באובדת עצות מאוהבת שהיא צריכה לזרוק את החבר שלה כי הוא גלש באינטרט ואונן להנאתו, לעזאזל חשבתי, כבר אי אפשר להתייחד עם הגוף שלך בימינו??? בחורות השתגעו , בחיי כולן השתגעו.
אני מביטה בו צמוד לתחנה שאני מחכה לה.
הוא מחכה לקו אוטבוס 215 אני מחכה לקו 229.
מגבעת שחורה לראשו הקטן כמו קוסם, פנים צנומות וארוכות, זיפים עדינים לפרצופו שנראים כמו קוצי שושנה, אך אפשר להבחין שהוא ילד על פי רכותם אם מתעמקים ממש, עיניים עמוקות ושחורות כמו השאון, אף כפתורי מדיי ושפתיים דקות.
חליפה מיוזעת על גופו וגובהו 1.70 לא יותר.
הוא פוזל לכיווני קצרות, חוקרת את גופו מכף רגל ועד ראש.
"אני חושבת שהתבלבלתי קו 215 מגיע ל..?"
"ת"א"
עונה בחדות ואינו מביט בפניי.
"מעולה זה בדיוק המקום שפניי מועדות אליהם"
עכשיו הוא הביט בי , מסלק ממני את מבטי ממנו.
ההסעה הגיעה.
נוסעת עם הקרון הענק מפוצץ בחלונות וזיעה של אנשים עובדיי כפיים אני מודה לטכנולוגיה שפיתחה את הרכב בימינו.
הוא ניגש לשבת בסוף ואני בעקבותיו, לאן שילך אשב לידו.
התיישבתי לידו.
המתח ששרר בנינו יכול היה לשבור ענפים או לחולל סערה .
יורדת בתחנה המוכרת לי אני נותנת לו את מספר הנייד שלי כתוב על חתיכת קרטון מקופסאת הסיגריות שלי.
יודעת שהוא לא יעז, חשבתי לעצמי שאולי הוא יגדף אותי בקללות מיוחדות שרק החרדים יכולים לקלל, מן שפה כזו שבטח לא הבין ואחשוב לעצמי שהוא כרגע בירך אותי.
אך הוא לא אמר כלום, לא העזתי להסתובב לראות אותו בפעם האחרונה , את ההבעה על פרצופו, את הפה שנפתח קמעה מהמחשבה שבחורה חילונית כרגע התחילה איתו.
פשוט ירדתי וחייכתי חיוך שטני ביני לבין עצמי.
לא הוא לא התקשר.
כמו שציפיתי, מטומטמת שכמותי מה חשבתי לעצמי? אם אני צריכה להעניש מישהו בעולם זה לא את המלך ולא את המשרת אלא את עצמי!
אותי על טיפשותי , אייך יכולתי לחשוב ברגע של חולשה ברגע של נפילה נפשית , שאוכל להעניש אותו ???
הריי כל יכול הוא, האלוקים שלי.
הוא האלוקים שלי לא???
אטאיסטית בנפשי, על מי אני לעזאזל משקרת אם לא על עצמי.
הייתי אטאיסטית מיום היוולדי.
אך היה לי כבוד מנימלי לאלוקים באשר יהיה, באשר השמות שניתנו לו בכל דת ודת כיבדתי אותו ואת ה-20 מיליון שמות שנתנו לו ברחביי העולם.
"אייך יכולת לעשות זאת ?" הקול מעבר לקו מדבר.
"יכולתי לעשות מה בדיוק?"
"להתחיל עם חרדי? לבייש אותי מול מיליוני אנשים שמביטים בי לא יכול לסרב לקרטון הנאלח שלך שמונצח בו מספרך?"
הוא היה שם, חודשיים אחריי, קולו נשמע מבוגר מדיי לדמותו.
"רציתי להעניש מישהו"
"הצלחת. הענשת אותי ."
"לא לא הענשתי אותך, באמת שלא"
"באמת שלא??? ראי בי כחוטא הריי אני הוא זה שבחרתי לעשות משהו עם חתיכת הקרטון שלך , אימרי לי אם טועה אני או חולם?"
"לא אתה לא חולם."
"אז כן הענשת אותי, כן הצלחת, אם זה מה שחפצת בו כ"כ"
"אני מצטערת "
"זה לא מספיק , זה לא יעזור עכשיו."
"ארלוזרוב 9 , אני מחכה לך הערב בשעה 22:30 , להתראות"
הוא לא נתן לי זמן תגובה, הוא פשוט ניתק, ואני מצאתי את עצמי מתלבשת באינסטינקט לא מובן, מתוך מקום של מצפון מציק שמגשש לסליחתו, על היותי אנוכית באותו יום של הלקאה עצמית.
"ארלוזורוב 9 , שעה 22:30 מילמלתי לעצמי, רודן שכמוהו, זורק החלטות כך בלי לשאול אם זה מקובל או לא... אך אהבתי את השליטה הזו, את היוזמה ולקחתי את עצמי למקום המיועד.
גבו היה שפוף וזה הקנה לקומתו מראה של זקן המגשש באפלה.
לרגע חשבתי שזה לא אותו עלם חמודות אלא גבר היודע בדיוק מה הוא עושה והוא לא במיוחד הולך על פי הכללים של החברה הזו שלו.
"סיגריה?"
"כן למה לא?" עניתי.
יושבים ושותקים אני לא מעיזה להביט בו, כועסת על עצם היותי חוטאת.
"אל תרגישי כך.."
"אני לא יכולה"
הוא מביט בי אחריי שעה של ישיבה בשקט , חודר לתוך עיניי מתוך אותה אפלה ועיניו ננעצות בי כמו סכין חד, עיניים גדולות ואמיצות , כועסות ונוזפות , לא מבט של ילד הוא לפניי אלא מבט של גבר.
הוא מלטף את פניי ונושק לי .
"הייתי חייב לדעת אייך זה מרגיש , תסלחי לי." חוזר לסורו ומפנה לי את צידי פניו בעוד שלי עדיין מביטות בצללית האצילה שלו.
אפשר לומר שזו הייתה התחלה של נקמה , אפשר לקרוא לזה אהבה בלתי אפשרית או שכן, אך אותו בחור דתי, עם מגבעת שנכנס לאותו קרון מלא בחלונות נשימה ענקיים היה אהבת חיי מאותו רגע שקט בארלוזורוב .
אני מכפתרת את חולצתו , מלטפת את גופו העשוי חרסינה שמרגיש לי כמו משהו אלוהי, פלומת שערות קטנה מראה ניצנים של התבגרות ואני רק מרגישה זקנה לידו אך בולעת את הבושה, משאירה אותו במערומיו וקורעת ממנו את כל הגבולות שאפשר.
"את ההתהוות של חיי"
גנבתי ממנו את התמימות , את התום, את הרוך , את הבתולים , ויכולתי ללחוש את זה לעצמי בעודי הייתי שכובה על הגב והוא ישן את שינת הישרים שלו לצידי ועיניי תרות אחריי התחפושת שלו זרוקה על הרצפה החילונית שלי.
המגבעת , הכיפה , העניבה, חליפת הישיבה שלו, הכל היה על הרצפה , כמו שהוא זרוק על המיטה.
כאילו הסיר ממנו את עידן אחד של חיים שהוא הכיר.
כאילו אני הייתי רק תירוץ לראות אם הוא יכול לעשות את זה.
לשנינו היה מן המשותף בדרך מוזרה להפליא, בניגודיות מושלמת.
הוא רצה לבגוד באלוקים שלו, הוא רצה לראות אם הוא מסוגל, אני רציתי להעניש מישהו ולא הייתי מסוגלת.
ובזמן שהוא ניסה הרגשתי שהוא נהפך להיות חלק מההתהוות של חיי.
בכל נשימה שלו, בכל חיוך , ברגע שידיו נגעו בגופי ועד הרגע שחדלו ונעלמו.
הוא נעלם כמו שהופעתי בחייו.
כהבזק אור מסנוור.
לא השאיר מכתב ולא עדות לחיים, לא רגש נשכח אלא רק טעם מתוק.
אני שדגלתי בלהעניש את העולם קיבלתי את העונש הכי מר שיש.
התאהבתי בחרדי שרצה לטעום את החילוניות.
הכנתי אותו לחיים אחרים או שבכלל נתתי לו תשובות לכל הספקות, מה שבטוח זה שאני לא הענשתי אף אחד .
הוא העניש אותי.
השאיר אותי ערומה עד שלד עצמותיי בדירה אוחזת בזיכרונות שכמעט נהפכו לסוג של הזיה.
השאיר אותי עם לב ענק רק בשבילו.
כאילו היה בעצם הוא , הקול המזהיר, דמותו של אלוקים שאומר לי שאסור לי להאמין
שיש בכוחי להעניש את הכל יכול , כי הריי, אני , בהיותי אטאיסטית אדוקה או קתולית מושבעת עדיין חלק מפרי יצירתו.
והשאר כך לעולם."
הזכויות שמורות להדר מיליס.
