"שששש.....
מישהו לוחש לי עכשיו.
לוחש לי אייך הוא נראה, לוחש לי מהי צורתו הגשמית.
הפעם באמת, נפעמת אני שוכבת על הגב מדדה אחריו כאילו הייתי מקק שרוצה להשתעשע מהמראה של האדם שיבהל מהמחושים הענקים, מהגב הפלסטיק שאני עוטה על עצמי, מהרגליים השעירות והמהירות מהעובדה שאני יכולה להשוויץ בכנפיים המאיימות ולהראות שהוא לא יכול להרוג אותי עם התרסיס המחורבן הזה שנותן טעם של אקנומיקה ומדכא את העצבים עד המוות המיוחל.
לא שלי.
שלהם בי!
הם מביטים בי . כל אחד ואחד , עם עיניים ענקיות כאלה שמאבדות כיוון לעיתים קרובות, מקרבות את עצמן אליי כאילו הייתי חייזר , מריחים אותי כאילו הייתי סרח , נוגעים בי כאילו אין לי גוף אלא אני איזו שהיא הזיה שלהם.
אני הזיה!!
הראש שלי צווח , אני מתפוצצת , המיגרנה מתחילה להשתולל בתוכי, היא נכנסת לרקות , מתעתעת במוח, מחלחלת בגפיים , זורמת כמו הארה לבטן והורסת הכל, בת זונה.
הוא עדיין לוחש לי.
בתוך תוכי, אין לכם מושג מה הוא מספר לי, מספר לי הכל.
אייך הוא נראה , כמה אסרטיביות יש בו, עוצמה בלתי נלאית ואני שותקת , רק מאזינה חרש חרש למתרחש בין שנינו.
חוט מחשבה ענק עובר בנינו, שקט מסביב אי אפשר לשמוע את כולם מדברים, רק אותו.
"את יודעת כמה הוא יפה?
ענק ועמיד בפניי הכל, אין מישהו שיכול לעמוד בקסמיו.
אין לו ראש.
גם לא צוואר, אין לו גוף בכלל.
יש לו רק עיניים וקול את יודעת את זה ?
הוא אמר לי שאת תגיעי.
אני נשבע לך אני ידעתי שאת תגיעי ותשמעי את מה שיש לי לספר, את תספרי את זה לכולם נכון?
אני רוצה!
בחיי שאני רוצה שתספרי לכולם.
כי אם תספרי לכולם הם ידעו מי הוא.
ואם הם ידעו מי הוא הם ידעו מי אני....ומה קרה באמת
הוא לוחש לי כמו אהוב לאהובה, לוחש את המילים הנכונות בזמן הנכון, לוחש לי מילים רכות, אומר שהכל יהיה בסדר.
הכל בסדר, בחיי שאני לא משקר.
הוא מדבר ולוחש ואני בסדר.
אל תבכי מתוקה שלי...
אל תבכי...."
אני מביטה בו.
העיניים שלו עירניות יותר מכל אדם מת שראיתי.
חושבת לעצמי בזמן שאני מכניסה חרוז אחר חרוז בתוך חוט דיג.
מביטה לנורמה בעיניים מזוגגות והיא רק מחייכת אליי.
היא מעולם לא דיברה איתי.
אבל היא ירקה עליי פעם אחת.
בת זונה.
שהיא רוצה לפתח שיחה היא כותבת לי על אותה מחברת שמלווה אותה לכל מקום.
אבל תמיד כתבה לי שיש לי אחלה גוף. ואם הייתה פוגשת אותי בצעירותה הייתה מנסה להכניס אותי למיטה.
כתבתי לה בחזרה "את לא הטעם שלי. תשכחי מזה"
היא צחקה , לראשונה וכתבה לי בחזרה.
"את זונה. זונה בת זונה. "
ושנינו צחקנו.
נורמה מעולם לא דיברה עם איש , אף אחד לא יודע מה הסיפור שלה , רק שהיא בשעת דמדום קמה ורצחה את המאהב שלה , היא טענה שהוא אונס אותה. (הם היו מאהבים קרוב ל3 שנים בזמן שהייתה נשואה. בעלה מעולם לא ידע זאת. אמר שהיא לא אישה של סקס.)
"אני אומר לך את צריכה להקשיב לי, " העיניים הענקיות שלו הפחידו אותי , הוא התקרב אליי והבל פיו היה מורעל בריח של טוקסיקה מזוינת , כאילו קיבתו הכילה בית מרקחת שלם בלבד.
"היא מכשפה, למה את חושבת שהיא לא מעיזה לדבר איתך??
ברגע שהיא תדבר איתך היא תשאב אותך לעולם שהוא לא רוצה שתהיי בו...
תזהרי.
שלא תעז לגעת בך אותה אישה!!!
שלא תיגע בך , לעזאזל איתה!!
תראי אותה אייך העיניים שלה בוהקות רוצות להוציא אש מתוכה, היא רוצה לרצוח אותך גם.
הידעת שהיא בכלל פיכחת??
הידעת שהיא מעמידה פניי משוגעת??
היא רצחה בידיים קרות!!
היא צריכה לקבל עונש מוות!!
זהו דינה.
אבל שתפגשי אותו את תראי הכל.
תראי , תרגישי, תפלי אחורה אך אני מבטיח לך שאני אהיה שם בכדיי לתפוס אותך.
מבטיח!!
אם תאמרי לו את השם שלי הוא ידע על מי את מדברת !
הוא אוהב אותי, הוא אמר שאני המלאך הכי אמיתי שיש לו מבין כל המזויפים, שירקבו בגיהנום אותם חלאות!
תגידי לו : "נורמן" הוא יספר לך הכל."
מכניסה עוד חרוז בתוך השרשרת שנוצרה כעת עדיין מביטה בו .
והיא מסתכלת עליי.
לא מורידה את המבט שלה ולו לרגע מזוג עיניי שנראות מדדות הנה והנה, מתגלגלות בתוך חוריהן.
משחקת באצבעותיה השמנוניות ומחייכת חיוך שחוסף שיני תירס מהולות בניקוטין.
סירחון, חשבתי לעצמי, לא יכולה לסבול את המעשנות הכרוניות האלה , זה כמו שאני אשאל אותם אם הם רוצות לשתות רעל , נראה אותם אז, אם הם יסכימו.
"אני הסכים"
היא כותבת לי על הדף נייר שלה שכתמיי אוכל יש עליו וכל מיני נבואות שווא וקללות שאנחנו מריצות בנינו .
"תסכימי למה?" אני שואלת אותה תוך ריכוז חרוז אחרון להיווצרות שרשרת מופלאה .
"לשתות רעל."
החרוז האחרון נפל מידיי וכך כולם ונעלמה לה השרשרת שאני עומלת עליה קרוב לחצי שעה .
ניסיתי לשייך את זה לסתם מקריות מטופשת.
לא יכול להיות ששמעה את מחשבותיי אותה שוטה.
אני מחפשת את נורמן והוא עדיין שם נוזף בי שאני אשאל "אותו" לגביי הסיפור שלו שהוציא את מה שקרה באמת.
את כל האמת לאור.
לא היה לי מושג מי זה האדם שנורמן כינה "אותו" אבל מה שבטוח שהוא בהחלט ראה בו כאליל.
"על מי את מסתכלת כל הזמן?"
נורמה הפעם פצתה קול וממש דיברה אליי במבט אילם וריק.
"את צוחקת עליי?"
"לא, אני שואלת אותך, ילדה על מי את מסתכלת כל כמה רגעים?"
"על נורמן. זה שיושב לידנו."
היא סובבה את ראשה לכיוון שהבטתי בו וענתה לי.
"ילדה אין שם אף אחד. למי לעזאזל את מקשיבה?"
זה היה השלב שכבר ידעתי שאני חלק מהם, חולקת הזיות ביני לבין עצמי.
"אז מי זה נורמן?" שאלתי מפוחדת מעצמי, ממה שאני שואלת.
משוגעת למשוגעת.
"זה המאהב שלי. רצחתי אותו." חייכה.
הזכויות שמורות להדר מיליס.
