מוזר, אבל אני רואה אותו עוטה כפפות גומי של מנתחים ומנסה לדמיין אותו בחליפת טוקסידו, אולי כי יש לו כתפיים כל כך רחבות שהחליפה היתה מתיישבת לו בצורה מושלמת. אבל גם המדים הכחולים הולמים אותו, הם משתלבים איכשהו עם עיניו הכחולות אפורות משהו. ושיערו נראה סתור כאילו התעורר לפני שנייה, ג'ל מבריק בקצוות היה משווה לדמותו חיספוס קל. יש לו קול עמוק, קול בריטון צלול, שמזמזם עם ה'בי - ג'יז' שמתנגן ברדיו, גם נשמע מתגלגל וסקסי כשהוא מקריא בין שורה מלודית, לשורה שנייה, את דו"ח נתיחת המוות. נתיחת המוות שלי!
המזכירה, או שמא היתה זו אחות הקלידה את הדו"ח המסכם למחשב, ובין לבין דיפדפה בעיתון ושתתה קפה, כמעט יכולתי להריח את ניחוחו אילו לא הייתי חושבת שזה דיי מוזר לרחף מעל, ועוד להתפעל ממנו. הפתולוג השרמנטי שלי.
אף אחד לא שמע אותי יוצאת מתוך גופי. ראיתי את הגוף שלי מונח על שולחן הניתוחים, ושמעתי את הפתולוג "מוותר" עלי.
"דימום תת פנימי, סביר להניח שהיא לא נפלה פעמיים על אותו דבר..." דיווח למזכירה שהקלידה במרץ, וזה הרגיש לי נורא, כי לא רציתי כל כך למות. בטח לא עכשיו... אחרי המטרות שהצבתי לעצמי.
הקול שלו מהפנט. רך ונמוך, כמו מאהב. בקלות יכולתי להתאהב בו.
אילו רק לא היה אומר את כל המילים המסובכות האלה. "דימום מאחורי האוזניים והעיניים, מתאים לשבר בגולגולת..." אילו רק היה מבין שאני בעצם לא רציתי למות. שהיו לי תוכניות, ואחת מהן היתה להינשא לצביקה. כבר בחרנו שמלה, תכננו גם את ירח הדבש. הוא התעקש על תאילנד, ואני על הקריביים, אבל עכשיו כבר אין לו על מה להתעקש ... כבר אין טעם אני מניחה.
יכולתי להמשיך לראות את חדר הניתוחים הקר, ואת המנתח מפשפש בגופי ובודק. אבל האור העמום שעטף אותי ברכות מופלאה החל מתחזק, והיה נעים יותר מאשר לבהות בגוף החיוור הכחלחל שהתפארתי בו כל כך עד לא מזמן.
צביקה לא מאמין, הוא סקפטי בכל מה שקשור לחיים אחרי המוות, ולי יהיה קשה לתאר 'אור' עצום אך לא מסנוור, תמיד הייתי גרועה בתיאורים.
'האור' הגדול עטף אותי, או נכון יותר, הייתי בתוכו. שופע אהבה עד אין קץ. לא הבנתי למה שאל אותי אם אני מוכנה למות. קשה היה לי להסביר.
אבל 'האור' יודע שלא הייתי מוכנה למות. למרות שהרגשתי כל-כך טוב, בים של ביטחון ואהבה, רציתי לחיות, עם כל הכאב והתסכול שהחיים מציעים, עם כל העצב והשמחה שתמיד איכשהו הולכים יחד. עם כל האושר והאכזבות ששזורים זה בזה באופן פרדוקסלי. רציתי בכל עסקת החבילה הזאת.
יכולתי לראות תמונות ברורות, ממש כמו התרפקות על זכרונות נעימים, צביקה מחבק אותי, רוכן על ברכיו מושיט לי טבעת ואומר, "הינשאי לי!", רץ איתי בגשם...
אבל הפתולוג סיקרן אותי, הרגשתי קרוב כל כך, הסתובבתי סביבו כמו רוח סתווית, מצחו הקמוט הדגיש את דאגתו, ידיו הזיעו מתחת לכפפות, "שוליים לא חלקים..." המשיך להקריא. "...אני מניח שהיא מתה לפני שש או שבע שעות."
לא האמנתי שאני מסוגלת לראות ולשמוע את כל הנעשה סביב גופי הגשמי שעזבתי, איך אני קולטת את דבריו שעה שאני מתה לפי כל אותם כללי רפואה, היעדר דופק, היעדר נשימה, וללא גלי מוח.
אילו צביקה ידע באמת מהו פירושו האמיתי של המוות, הוא לא היה פוחד. מכיוון שאין זה משנה באמת מה קורה לגוף שלך, אתה אינך נמצא בו. אתה תודעה משוחררת ומלאת אור.
"שפכי דם בקרקפת באיזור המצח..." דיווח הפתולוג שלי בקול יבש משהו. ובין המשפטים המדכאים, שרק משלמוע אותם מושג המוות נשמע רציני דיו, רצו מולי, כמו בסרט נע, קטעי תמונות. צביקה מחייך, מחבק...
"באיזור בסיס המוח, הצטברות דם בין האונות..." לא הרגשתי כלום מלבד שלווה, למעשה לא האמנתי שכל התיאורים המזוויעים האלה מיוחסים אליי, הרגשתי שכל הצרות שלי נעלמו, וחשבתי לעצמי, כמה שקט ולא כואב לי בכלל. פשוט שלווה. גם לא שנאתי אותו כשאמר, "תקיפה בכוונת תחילה..."
לא הבנתי אותו, בעצם כן הבנתי מה כוונתו, אבל לא הבנתי על מה הוא מדבר. מ'זתומרת תקיפה בכוונת תחילה? מי היה רוצה במותי....? שבועיים לפני החתונה, וכל העולם מסביבי מאושר ושמח. אפילו אמא הקוטרית האולטימטיבית היתה עסוקה בלחפש לעצמה שמלה, ובטיפול עינייני הקייטרינג.
"סימני שפשוף ולחץ, עדות להיאבקות בתוקף..."
צביקה מציף אותי בפרחים, מלקק מקצה אפי גלידה, מודד חליפה...
"פיסות עור מתחת לציפורניים..." הדיווח היבש ממשיך להתנגן ומתחרה בקולו של הקריין ברדיו, שיר חדש מתחיל להתנגן, קצת דומה לשיר שאיתו רצינו להיכנס לחופה, או אולי בעצם לא...
"לסיכום..." הפתולוג החל מסדר את המכשירים החדים והקהים על בד ירוק, רציתי להתקרב, לראות את גופי אולי בפעם האחרונה, אבל האור משך אותי אליו, הרגשתי נשאבת אליו במתיקות, לא מסוגלת להתנגד, הצלחתי לראות רק את גבו הרחב של הפתולוג, ולשמוע את קולו. "הקורבן נאבק בתוקף..." רגע, הוא מדבר עלי? אני קורבן...?
ראיתי את צביקה עירום במיטה, ולמרות שניסיתי להעלים את התמונה המרחפת היא חזרה. רוכן מעל שירי הנאנחת, איך הוא מעיז שבוע לפני שהוא עומד להיות בעלי, ואיך היא מעיזה החברה הכי טובה שלי...
הפתולוג המשיך לדווח ביובש, אבל התמונות היו חזקות ממני, למרות שזרועות האור החלו מושכות אותי אחריו, ראיתי את הדמעות שמילאו אותי... וצביקה מנער אותי וצועק... על מה הוא צועק? אני זו שצריכה לכעוס...
החדר הקר מטשטש לי, השלווה קוראת לי, ומושכת. לא נאבקתי בו כמו שנאבקתי בצביקה בפראות מבוהלת, הייתי כנועה ומרוצה.
צביקה דוחף בכל הכוח, צורח. עומד שם נטוע כשגופתי עפה לאחור וראשי מתרסק בשידה. ידעתי את מה שהפתולוג מצא בנתיחה. נתיחת המוות שלי!
האור הגדול הוביל אותי לתוך המנהרה המוארת, ושם שחרר את נשמתי. כבר לא מיוסרת, צביקה קיבל את העונש שלו.
