כרטיס בכיוון אחד

היא חיכתה בתחנה לאוטובוס שיבוא. התלבטה אם להזמין מונית או לחכות. היה קל להתפתות לפלאפון בתיקה ולמונית הממוזגת. ובכל זאת, רק תחנה אחת. כן, הנה האוטובוס מתקרב, כמה דקות והיא בביתה.

החום הכבד של יולי העמיד את נחישותה במבחן אמיתי. בכל יום נזכרה בגעגועיה לעיר רחוקה. למה מחניק פה ומחוספס כל-כך? קיוותה שאביה ואמה עדיין בבית עם אניה הקטנה. נכנסה בשער והריחה את ריח המים הספוגים באדמה, עץ הלימון מושקה והכלב רץ לקראתה. פסעה על השביל הצר, זנבו מכשכש וריח ארוחה שאמה בישלה עלה באפה. פתחה את הדלת ונכנסה בקריאה.

הם ישבו שקטים, מתבוננים בה כולם. אניה קמה נבוכה לקראתה, גבותיה קמורות בשאלה האחת. המחשב מהבהב והוריה יושבים דוממים על הספה. לפתע, הבית נראה קטן ממידותיו, והחדר כאילו הנמיך תקרה. הוא התרומם מולה, מהכורסא היחידה, הנמיך ראשו הקשית גבותיו. ממכשיר הטלוויזיה קיפצה פרסומת של אבקת כביסה וכהרף עין קלטה את המבט. זה הוא, זה אלכס. סשה עומד כאן אצלה, בבית שלה ושל אניה כאן בישראל.

לא חלמה, לא ציפתה לכך. אמה סימנה לה כי רק נכנס ואביה הנהן באיטיות, הנהון ששיקע סנטר ומתח את שתי עיניו לתוכה. הבינה שפעלו כמיטב הבנתם. יכלו לחכות לה בחצר או לטלפן, להקדים ולשאול אותה לרצונה. לא, הם לא ידעו למה אלכס נעלם. שיחת טלפון אחת לפני שנים, הרבה שתיקות וניתוק מוחלט.  סשה הם קראו לו. אהבו אותו מייד, כמו בן קיבלו אותו למשפחה. אחרי כמה שאלות הגיעו לאיזו הסכמה ומאותו רגע אף אחד לא פקפק בהשתייכותו למעגל.

היא, לריסה הייתה זהירה. התקדמה לאט ולא מיהרה. זקופה ועצמאית, עם לוח הזמנים התפור במדויק. עבודה, פנאי, לימודים ומשפחה, אף לא אחד נפגע... עד אותו ערב חגיגי ומיוחד. ידעה שזו החלטה נבונה מבחינה אישית, מקצועית ובכלל. גם העיתוי נראה מושלם לכולם. טלפנו לקרובים וידידים בישראל, אספו כתובות ותכננו את עתידם. אלה היו ימים מאושרים ביותר עבורה. שקועה וצוחקת, לא הספיקה להיפרד ממחוזות ילדותה, ספוגה באושר עילאי לא קלטה את משמעות ההגירה. השתדלה לבלות ולהיפרד מחברות וקרובים .

ואז צלצל הטלפון. אני טס לאמריקה אמר בקצרה וחיכה. סיפר לה באריכות על ההצעה שקיבל, על אחותו והוריו שיצטרפו אליו. פיה יבש ובלעה את סודה, לא שאלה שאלות ולא ענתה לשאלותיו. בלב כבד הבינה שהכל נסגר, מחשבותיה התרוצצו , ידעה כי מאוחר. רק למחרת בערב שאלו הוריה למה סשה לא בא? ואחר כך לא שאלו עוד דבר. ארזו את הרכוש בדיבור חרישי, הנהנו בראשם בדאגה ויחד יצאו לשדה התעופה.

מה היא מרגישה עכשיו? מי הוא האיש הזה בביתה ולמה הוא בא? רעדה ולפתה את ידי אניה בחוזקה. נדמה לה שלחצה את ידו המושטת, אז איבדה את שיווי משקלה ונפלה. חיוורת, לא הרשתה לחבקה, סיננה בשפתו משפט קצר. הוא הבין ונסוג כקפיץ אל הדלת, נפרד בלחיצת יד.