רב-סרן אריה מנדלבלט נעמד לצד השולחן שלי, קצר-רוח, שמעתי אותו מתנשף. תקתקתי במרץ על מכונת הכתיבה הצבאית.
"נו! סיימת להדפיס?"
"עוד כמה רגעים אני מסיימת", אמרתי, מפנה את ראשי לעברו, ידי ממשיכות לתקתק בשיטה עיוורת.
הגליל השחור השמיע קול גרירה כשמשכתי ממנו את הדפים, מפרידה את נייר הקופי, מושיטה לו לחתימה.
"תתקשרי לכל ראשי המדור שיגיעו לכאן לישיבה, ותודיעי להם ולכל החיילים שיש הלילה, כל הלילה, תרגיל" אמר ופנה לחדרו. הרמתי את האפרכסת הכבדה והתחלתי לחייג.
רק כמה חודשים חלפו מאז שהגעתי לכאן, מלשכת גיוס באר-שבע. ללשכה נשלחתי כמזכירה, מחליפה זמנית למזכירתו של מפקד לשכת גיוס. עם סיום התפקיד נשלחתי מבאר-שבע לבקו"ם, לשמש כמזכירתו הקבועה של רב-סרן מנדלבלט, המפקד שלי, ראש מדור מילואים, שלב בית ושחרורים. רס"ן מנדלבלט אפור השיער והפנים, 'פרצוף פוקר', לא הכי סימפטי בעולם, אבל בסדר. אני יודעת שאני מזכירה טובה. יוזמת, מסודרת, ממושמעת. הוא לא נותן לי להרגיש אחרת, להיפך. המשרד שלנו מצוי בתוך ביתן, שני חדרים וקיטון שבתוכו מיטת ברזל צבאית. בלשכה שלי אני מקבלת חיילים, נותנת להם 'פסים' ושולחת זימונים למילואים. מלבד עבודות המזכירות, אחת לשבוע, המפקד לוקח אותי איתו לבסיסים מרוחקים לגייס שלבתניקים, עולים חדשים שמתגייסים לשלושה, ששה, או תשעה חודשים לשירות סדיר בצה"ל. נוסעים ב'כרמל דוכס' הטרנטה, אני מאד נהנית מהנסיעות האלו ומחכה להן בקוצר-רוח.
חנה קרמרמן ואני הכרנו במדור שחרורים, שם היא משרתת. רק הכרנו ומיד התחברנו. ג'ינג'ית גבוהה עם רגליים מפה עד הודעה חדשה. חיבבתי אותה מיד. סימפטית, חייכנית, ממש חמודה. הפכנו לחברות טובות. כשהוציאו אותנו לסדרת חינוך בנהריה, בילינו כל רגע ביחד, במיוחד על שפת הבריכה, משתזפות.
כל החיילים מתאספים עפ"י פקודה בביתן הגדול ומתחילים בכוננות התרגיל. מכינים ניירת, עושים טלפונים. כמזכירתו של המפקד אני מחלקת הנחיות וטפסים, עסוקה במשך שעות רבות. בערב, פתאום אני נזכרת, שכחתי להתקשר הביתה, להודיע שלא אגיע הלילה, בגלל התרגיל. ביקשתי להתקשר, אך לא התאפשר כי המפקדים דיברו כל הזמן בטלפונים. ניסיתי שוב ושוב ולא הצלחתי לקבל קו. סיימתי לבצע את כל ההוראות שקיבלתי. ביקשתי רשות, הוצאתי מהתיק את הגובלן הענק שאני רוקמת כבר חודשים רבים, והתחלתי לרקום באור העמום בכניסה לביתן.
בשתיים בלילה מודיעים על סיום התרגיל, "אתם משוחררים", המפקד אומר. "אבל מה נעשה?, איך נגיע הביתה? אין אוטובוסים בשעות כאלו", "תתפסו כבר טרמפ עם מישהו מהבסיס".
התחלנו לחפש ולבסוף מצאנו את חנוך, הסגן של השליש שהסכים להקפיץ אותנו, אותי ואת חנה, אבל רק עד הבית של חנה ברמת-גן. חנה קופצת משמחה. "מה את קופצת?, אני שואלת אותה, מה אני אעשה? איך אגיע הביתה?, "זה בסדר, את יכולה לישון אצלי", עונה חנה. "יש לכם טלפון בבית?", "כן". "אני אוכל להתקשר מאצלך להורים שלי, להודיע שלא ידאגו?" שאלתי. "ברור שכן", ענתה.
חנוך מוריד אותנו מול פתח הבנין. אנחנו יורדות ואומרות "תודה רבה. איכפת לך רק לחכות עד שנגיע לתוך הבית? אנחנו פוחדות". הוא מסכים וממתין במכונית. מטפסות לקומה הרביעית. חנה פותחת את הדלת, הבית לגמרי חשוך, מדליקה את האור בהול, מצביעה על מכשיר הטלפון ואומרת בלחש: "דברי בשקט. ההורים והאחים שלי ישנים". האפרכסת מונחת על האוזן, האצבע בתוך החוגה, מסובבת. אין כלום, שום קול, הטלפון מת. מנסה שוב ושוב ולא מצליחה להגיע לשום מקום.
בחדר שלה חנה מושכת ופותחת את המיטה התחתונה, מניחה סדין חדש. אני לוחשת לה: "לא הצלחתי לחייג. הטלפון לא מגיב". "אויש, היא אומרת, אני מצטערת, הוא בטח שוב התקלקל, מסתכלת על הבעת פני המיואשת, מה את כל כך דואגת? מה? ההורים שלך יודעים שאת בצבא. עכשיו את רכוש הצבא, אין מה לעשות". "כן, בטח, ממש מעניין את אבא שלי. הוא פשוט יהרוג אותי. את לא מכירה אותו, על כל שטות הוא דופק בי מכות. ואם גם לא הגעתי הביתה בזמן וגם לא התקשרתי, את פשוט לא מבינה מה הוא מסוגל לעשות לי". אני מתחילה לחשוש, מתארת לי מראש איך הוא יגיב. "טוב, אומרת חנה, נראה לי שאת קצת מגזימה, בואי, נלך לישון. כמעט שלוש, בקושי נשאר לנו כבר זמן לישון". איכשהו, למרות כל הפחד והדמיונות, הצלחתי לבסוף להרדם.
בשש וחצי בדיוק חנה מעירה אותי. אני שומעת אותה, אבל רוצה לישון אז אני לא עונה. "קומי, נו כבר, שנספיק להגיע בזמן למסדר".
האוטובוס עוצר בתחנה האחרונה, בבקו"ם. אנחנו יורדות והולכות עם כל החיילים לכיוון השער הגדול של הבסיס. הרחבה הענקית שמשני צידיה קיוסקים, הומה מהמוני חיילים. "אולי נקנה סנדויץ ושוקו?", אני מציעה. "אין זמן, יש לנו דרך ארוכה ברגל עד המדור. נאחר למסדר, מה? את רוצה תלונה על הבוקר? תקני כבר יותר מאוחר, בשק"ם. "טוב", אני מוותרת בחוסר רצון.
שני חיילים בודקים את המכוניות שנכנסות לבסיס באישור. בכניסה הימנית המיועדת למעבר החיילים, יושב על כסא ה-ש.ג., ידיו על תת המקלע שמונח על ברכיו, משועמם ומפוהק. טורים טורים אנחנו מתקדמים לעבר המעבר הצר. פתאום בתוך כל ההמולה נשמעת שריקה חזקה וחדה. כל הראשים מסתובבים. אני נעצרת על מקומי בתדהמה. מכירה את השריקה הזו היטב. לי היא מיועדת, לי! אני מסתובבת ובודקת ותוך כדי מקוה שאולי דמיינתי את השריקה מתוך כל החששות שצמחו בי מאתמול בלילה ועד עתה. אי-אפשר שלא להבחין בו, באבא שלי, גבוה, רחב ובולט בין כל החיילים. אני מתייבשת, "מה הוא עושה כאן, למה לא התקשר? מה פתאום הוא בא עד לכאן במקום ללכת לעבודה???, חולפת לי בראש המחשבה והשאלה. העיניים שלנו נפגשות, אני רואה את ההבעות שעל פניו, מכירה אותן היטב, רואה שהוא מאד מאד כועס, פשוט רותח, נועץ בי את עיניו בזעם מתקדם ומתקרב, מפלס את דרכו בינות לחיילים. חנה מושכת את זרועי, "למה נעמדת? בואי כבר!"
"אמא'לה, חנה, זה אבא שלי, איזה בושות. מי יודע מה הוא יעשה לי עכשיו". חנה מסתכלת עלי ועליו לסירוגין ושותקת. אני מתחילה לשקשק. אבא מתקרב. שני מטר לפני שהוא מגיע אילי, הוא פותח את פיו ושואג, לפני כל החיילים, היד שלו באופן אוטומטי, מתוך הרגל, מתרוממת: "איפה היית כל הלילה? איפה הסתובבת? מה את חושבת שזו הפקרות? את עושה מה שאת רוצה, הא? אני אראה לך מה זה, אני אשבור לך את כל העצמות, אחת אחת" והוא כבר למולי, היד שלו, הכבדה, הגסה, מתחילה בצלילה לעבר הפנים שלי, עוד רגע קט והוא יעיף לי סטירה אדירה ליד כל הבסיס. אני הולכת למות וחושבת 'עדיף כבר שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותי, עכשיו!'. בשניה שחולפת אני רואה איך כל החיילים נעצרו, מסתכלים עלינו. אני עומדת למות מבושה. צעקה קצרה נפלטת לי "אבא! אבא!. אני מייבבת, מנסה לנשום. פתאום, לא יודעת מאיפה יוצא לי הקול הזה, התקיף הקשה "שלא תעיז! שלא תעיז להרביץ לי ליד כל הבסיס! אומר הקול, אתה שומע! שלא תעיז להרביץ לי בכלל, אם תעיז, אני אומרת לך, עכשיו, עכשיו תעשה כבר קריעה ותשב עלי שבעה, כי בחיים לא תראה אותי יותר!!!!"
העיניים שלו מזרות אימה. אני נרתעת לאחור. לא מאמינה שאני אמרתי את כל זאת. איך העזתי, לא מבינה. אני רואה את התדהמה על פניו, לא פחותה מהתדהמה שלי, מעצמי. הוא נרתע, מסתכל מסביב, ידו נשמטת לצד גופו, פוסע לאחור, מסתובב. מסתכלת על גבו הרחב כשהוא מתרחק, עולה על האופנוע עם הסירה, מניע אותו ונעלם.
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
