מהומה

ים של מליחות

ואני מוצא בו טיפה.

עולם של חרדות

ואני מוצא בו נחמה.

כמעט לבדי במסגד של שממה,

בין המון צועק המבקש מהומה.

מקלף תקוות מקירות האימה

וסופג עוד כדור שיורה לו סיסמה.

כמעט לבדי בין המון דורס,

מיעוט זועם שכועס וכועס.

מחפש את הצער בין שבילי הבנה

וצונח לתהום של התחשבות ותובנה.

כמעט לבדי בדרך חזרה,

אל מולדתי של פעם, אל אותה הבירה,

מגלח לאט את זיפי העינויים,

מול מראה שנסדקה בימים נוראיים.

ים של מתיקות

ואין אני מוצא בו מוצא,

דגל של נחישות

ואין אני מוצא בו נחמה.

כל הזכויות שמורות לרון אביטל ©
All rights reserved to Ron Avital ©