אני נודדת בין מציאות ודמיון

בארץ נכר שבצפון המרוחק

יושבת וחולמת

ומחשבותי נודדות אלייך, ארצי היפה.

אצלך

זורחת שמש בתכול שמים.

ריחות אקליפטוס,

וריח הדרים

ממלאים שוב ריאותי בחיים.

אני רואה את עצי הדקל הגאים

שומרים על המדבר היפה.

בגאווה מביטים על מטעי הבננות

הפרושים לפניהם.

אצלך גואים הרגשות בליבי

ראייתי לחיים מתעוררת

אצלך, מתעצמת אהבתי לחיים

ועל חיי אינני פוחדת.

הו ארצי!

ארצי היפה.

שירים מלאי עצב וגעגועים

שירים מלאי דמעות ואהבה

כבר כתבו ושרו לך.

ממזרח וממערב, מדרום ומצפון

שרים אנו לך שוב שירי כיסופים,

דומעים בתקווה.

. 

הוֹ אַרְצִי הַאֲהוּבָה!

לאן נעלמה האהבה?

האם תקווה עוד ישנה?

האם את זוכרת שאותי לימדת עצים לנטוע?

עכשיו את מלטפת את בניך הצעירים עוטפת אותם בטליותיהם

מתחת לעצים אותם נטעתי.

עינייך מצועפות בדמעות כשאת אוספת שארי ילדייך מלאי העופרת,

כאובה שואלת האם עדיין נותרה תקוה.

רוח קרירה נושבת.

הקור גובר.

ימים אפורים וקצרים.

רוח חזקה נושבת וסערה מאימת בפתח.

לילות שחורים.

לילות ארוכים מלאי הרהורים עלייך, ארצי האהובה

כמו ציפור הנודדת בשמים

נודדת אני בין מציאות ודימיון