תלאות בבית החולים

להגיע לבית חולים זה אחד הדברים השנואים ביותר על בני האדם, בין אם זה לבדיקה או לפעולה כירורגית. מדובר אפילו בדברים הקטנים ביותר כמו בדיקה שגרתית, צילום רנטגן ואפילו לבקר קרוב חולה. ההרגשה בכניסה לבית חולים מדכאת ומלחיצה. תאמינו לי, אני יודעת על מה אני מדברת, כאחת שנאלצה לבלות חלק גדול מחייה בבית החולים אחרי כחמישה ניתוחים ועשרות אישפוזים יש לי כבר ממש סיוט מהמקום. הבעיה היא שלא רק המקום והטיפולים מקשים עלינו ומייאשים. הבירוקרטיות והפרוצדורות בכלל לא מקלות.
אותם תלאות מתחילות עוד הרבה לפני שמגיעים לבית החולים עצמו. לאחר קביעת התור, יש להתחיל לטפל בצד הבירורקטי כבר בקופתה חולים. מדובר בטופס הידוע למרבית האנשים שנאלצים לבקר בבית חולים כטופס שבע-עשרה.
כמעט כולנו חברי קופת חולים זו או אחרת, משלמים מידי חודש את הביטוח הרפואי (אלו שחברי ביטוח מושלם, משלמים עוד יותר) ומאמינים שאכן אנו מבוטחים ולא נאלץ להתמודד עם עלויות יקרות. זה רק בתאוריה. במציאות, כשבאמת צריכים משהו מהביטוח, (לצורך הכתבה אנו מדברים על טופס שבע עשרה) הם מתקילים בנו את כל הבעיות האפשריות. למה אין הזמנה רשמית? למה זה רק בפקס? למה בכלל צריך ללכת לבית החולים המסויים הזה? היית כבר לפני שבוע, כבר שוב? אפשר לחשוב שחלומו של כל אחד זה לנסוע לבית החולים.
לי אישית קרה ניסיון רע לאחרונה. בשל פצע דלקתי בגב הנבע מניתוח שעברתי לפני שנים, הייתי מוכרחה לנסוע לחדר מיון. רופא המשפחה לא היה וכך לא יכלנו לקבל הפנייה. בכל זאת, נסעתי עם הורי למחלקת מיון שהאורטופד המטפל בי יבדוק את הפצע. בבית החולים, לאחר הבדיקות, קיבלנו מכתב לשליחת הטופס שבע עשרה. קופת החולים לא מיהרה לאשר ורק לאחר מכתב רפואי מהרופאה המטפלת שלי, שלחו את הטופס. לאחר מכן היה עלי לחזור למעקב ובקופת החולים סרבו לתת את הטופס, בטענה שהטופס הקודם אמור לכסות בדיקות לחודש. לא היה לי כח להאבק והתחלתי לחשוב על פיתרון. למזלי, הפצע נראה הרבה יותר טוב ובדרך להחלמה, כך שהחלטתי לוותר על התענוג בביקור נוסף. עדיין מדהים כמה תלאות צריך לעבור כדי להגיע לבית החולים.
לאחר שמקבלים את הטופס המיוחל, הנדרש כמעט לכל טיפול, נכנסים לבירוקרטיה של בית החולים. חייבת להיות הזמנה וטופס שבע עשרה תקין ותמיד מוצאים דרישות נוספות עד להעברת התיק הרפואי לרופא. כעת צריך להמתין. לפעמים גם כאשר המצב קשה ודחוף, יש להמתין אפילו שעתיים.
ההמתנה לא רק בביקורות. הרבה פעמים, גם כאשר מגיעים לחדר המיון בדחיפות צריך להמתין. בהתחלה צריך לחכות עד שמקבלים אותך והצד הרשמי נעשה ואז עוד המתנה. יש להמתין עד שהרופא מגיע. אם צריך עוד לעבור בדיקות וצילומים, יש עוד בירוקרטיה ועוד המתנה. ביקור בחדר מיון יכול כך להיגרר למשך שעות. לעיתים בסוף מחליטים לאשפז אותך ואז צריך שוב לעבור קבלה רשמית, לטפל בכל הניירת ולנסות להגיע לחדר עם מקסימום עוד חולה אחד או שניים. גם אם לא צריך להתאשפז וניתן ללכת הביתה, כרגיל צריך לחכות עוד זמן עד שמשחררים אותך עם מכתב שיחרור והוראות טיפול בבית.
במקרה של אישפוז לניתוח, הפרוצדורות והבירוקרטיה בשיאם. צריך לארגן את כל הניירת, לבקש טפסים מקופת החולים, להחתים את הרופא ואז לעבור מספר רב של בדיקות שלא נראה שנגמרות: בדיקות דם, צילומי רנטגן ובדיקות נוספות שנראה כי יש להם הקשר הקלוש ביותר לניתוח. אז יש להגיע במיוחד לראות את הרופא המרדים ולבסוף לחתום על אישור שאתה מסכים לעבור את הניתוח. באותו אישור כתובות כל הסכנות האפשריות, למניעת תביעה על רשלנות בהמשך. המעבר על אותן סכנות מלחיץ מאוד.
מעבר לבירוקרטיה וכל הפרוצדורות אחד הדברים הכי מעיקים זה השגת מידע. השגת מידע על המצב הבריאותי או הטיפול הנדרש אומר מסכת רדיפות ושאלות חוזרות ונשנות. בחלק מהמקרים מתעלמים, לפעמים נותנים פרטים שוליים מידי ולוקח זמן רב, רב מידי, עד שרופא מסויים יושב לידך ומסביר לך במפורט מה מצבך, מה האפשרויות הקיימות לטיפול ואת המלצותיו.
לאנשים עם מוגבלויות המצב קשה בהרבה. מלבד העובדה שהם נאלצים לעבור את התלאות הללו פעמים כה רבות, ולהם קשה בהרבה להתמודד עם כל הסידורים הנדרשים, הם צריכים גם להתמודד עם עניין הנגישות. צריכות להיות מספיק חניות נכים כדי שהנכה לא ייצטרך ללכת מרחק גדול מידי עד לכניסת בית החולים ושלא יהיו מדרגות בכניסה ללא גישה חלופית. הכניסות חייבות להיות רחבות מספיק שכיסא הגלגלים יעבור ללא בעיה והכי חשוב שתהיה מעלית לכל קומה. כמובן חשוב שיהיו שרותי נכים במקום נגיש. מספיק שאחד מהדברים האלו לא יתקיים על-מנת שהסידורים יהיו כמעט בלתי אפשריים לאנשים עם מוגבלויות.