בסופו של דבר זה היה אמור לקרות מתישהו, השאלה היחידה היא באיזה זמן זה תופס אותך ובאיזו סיטואציה. אותי זה תפס עם המכנסיים למטה והידיים קשורות מאחורי בגב, לי זה הכאיב כמו בעיטת יעף לאשכים מנעל שפיץ, לי נשארה צלקת לתמיד.
אני ואורית כבר יצאנו למעלה מחודש באותו הזמן. אורית היא דוגמנית. מעבר לזה שזה חרוז נחמד היא גם הייתה פצצה אמיתית, כזו שמנקה הרחובות שוטף אחריה את הרצפה מריר של מאות נערים מתבגרים וכך הוא חוסך לעירייה בעליות המים. אחרי עוד דייט מייגע בו אורית הזמינה כל דבר בתפריט שהיה מעל לשלוש ספרות בעוד אני מנסה לאזן את הכף וממלא מים מהשירותים, ולאחר שאורית הורידה את כל החשבון על סך חמש מאות השקלים באסלה ע"י הקאה מלאכותית של כל ההזמנה כולל הטיפ יצאנו לנו לדרכנו שמחים רזים ובעיקר עדיין רעבים.
בתחילה כשאורית הביטה ברכב שלי, היא חשבה שזו סוג של בדיחה חולנית, "אתה באמת מצפה שאני אסע ב"מיצובישי לאנסר" שנת 90?", היא שאלה בשיא הרצינות מבטה מחפש בכל מקום אחר לימוזינה אשר מסתתרת באפלה. ואני בחיוך הרחב ביותר שהצלחתי לגייס לאחר שהעליבו את הבייבי שלי, הבטחתי לה שכשתגיע המשכורת הבאה אני אקנה רכב שמתאים למעמדה הרם, למרות שלפי משקלה היא יכולה פשוט לקבל טרמפ מהרוח.
באמצע הדרך לבייתה, אורית הדוגמנית, נזכרה בקיצור דרך מיוחדת לבייתה, וטענה שכך נוכל לחסוך זמן יקר ולהגיע לבייתה מהר יותר, התאהבתי ברעיון מיד ופניתי שמאלה לכביש אפל ומסתורי. כמובן שבאותו רגע מוחי לא ממש פעל מכמה סיבות אשר רלוונטיות גם בבתי משפט, עקב כך שכחתי שהפתגם על קיצורי דרך מופיע בראש הרשימה של בחור אחד עם רשימת חוקים ארוכה מאוד בשם מרפי, וכידוע לכולם מרפי הוא בן זונה, וכתוצאה מכך לאחר כמה שניות בכביש קיצור הדרך שנועד לחסוך בזמן, הרכב עלה על דבר מה שלא יכולתי לראות גם אם היה מואר בפנס מיוחד מברודווי והגלגל הקדמי שלי תפס צורת צימוק כמו של איבר מין מבוהל בבריכת שחייה של אסקימוסים.
יצאנו מהרכב בזהירות, רק אז הבנתי כמה אני בצרות צרורות. הכביש הידוע בכינוי "קיצור הדרך" היה כל כך חשוך ואפל עד אשר העטלפים ביקשו שאכוון אותם ליציאה וינשופים עפו עם מצפן תלוי על צווארם. מעלינו העיר פנס אחד בודד בחוסר חשק, פנס אשר זמניו הטובים הרבה מאחוריו, כל כך מאחוריו שעדיין נדף ממנו ריח השתן של הגנרל הבריטי שעבר בכביש זה בימי המנדט.
באגירה מהירה של כל הנתונים הסביבתיים הגעתי למסקנה המאוד הגיונית שאין סיכוי בעולם שאני יצליח באיזושהי דרך להחליף גלגל, כלומר מלבד העובדה שהדרך הייתה חשוכה, הקור חדר לעצמות ופחדתי כמו ילדון באמצע ציזבאט, הייתה העובדה הנוספת שהפריעה להצלחת המהלך, אין לי שום מושג קלוש איך מחליפים גלגל במכונית.
אך כמובן למרות כל הטענות ההגיוניות והרציונאליות שטענתי כדי למנוע ממני לבצע משהו שאיני יודע כלל בתנאים של כפר נידח בשומקויניסטן, החלטתי לנסות לבצע זאת בכל מקרה. למה? האגו הגברי!
מדהים אותי לפתוח עיתון בכל בוקר ולגלות שהגברים עדיין שולטים בעולם, האגו הגברי הוא עקב האכילס שלנו, אנחנו לא יודעים איך לשלוט בו, הוא מחליט בשבילנו באופן אוטומטי מבלי שנוכל להתווכח כלל, הוא כמו רוח רפאים שצצה לפתע כשנדמה לה שהעליוניות הגברית הפיזית נמצאת בסכנה.
כנראה שלנשים יש משהו אף יותר גרוע מהאגו הגברי, אשר מונע מהם לנצל את עקב איכלס שלנו ולעקוף אותנו בסיבוב, לפי דעתי זה משהו שקשור לשד שיוצא מהמחזור.
בכל מקרה הוצאתי את כל המכשירים הדרושים כדי לבצע את תהליך החלפת הגלגל. באותו הרגע הבנתי שהנשים מקלות ראש בתהליך החלפת הגלגל שלמעשה תהליך זה אינו שונה כלל מרופא המבצע פועלה מסובכת בחדר ניתוח. במקום החלוק הרפואי הלבן ישנו את הוסט מחזיר האור שבו אנו נראים כמו קרטיב לימון ללא צבעי מאכל המסרב להתמוסס, במקום סכין המנתחים, האזמל ועוד כמה מכשירים אשר נועדו לחתוך את הגוף לחלקים קטנים ומעגלים ישנם את הג'ק ואת המכשיר אשר מתכוונן בדיוק לברגים הקטנים שנמצאים על גבי הגלגלים, ובסופו של דבר אנו מקטרים את המקום בעזרת משולש שווה צלעות כדי לסמן את זירת האירוע, ממש פרק מותח של ER באמצע כביש מסתורי בהרצלייה.
אורית הדוגמנית תרמה רבות במהלך החלפת הגלגל, בעיקר בעזרת שיטת העידוד האינטנסיבית והעקבית שלה. "נו מאמי מתי אתה מסיים?, מאמי כואבות לי הרגליים, מאמי אני עייפה, מאמי אם אתה לא יודע תזמין מישהו שכן יודע"
כן, בטח, כאילו זה באמת הולך לקרות. שאני אזמין גבר אחר להחליף את הגלגל של האוטו בזמן שאני אפילו לא הצלחתי לשחרר בורג אחד, מצטער מותק אבל אני לא הולך לנדות את עצמי מאגודת הגברים בכזו קלות. אי החלפת פנצ'ר היא עילה מספקת לסילוק בבושת פנים מהאגודה, יחד עם אי הריגת ג'וק במקרה של סכנת חיים ומוות, אי פתיחת צנצנת ריבה במקרה של עוגה ואי הזזת רהיטים במקרה של התקף עיצוב אקספרסיוניסטי. הבעיה היא שאין קורס מקצועי באגודה להחלפת גלגל הרכב, זה נמצא בגנים ומועבר מדור לדור בתורשה, או שאתה נולד עם זה או שהטלפון של הגרר נמצא אצלך בחיוג המקוצר, אין שלב ביניים כפי שאני עמדתי לגלות.
לדוגמא אדם שברשותו יש את הגן להחלפת גלגלים היה יודע שאת הג'ק (על שם בחור שהרים פעם אוטו) צריך לשים מתחת לשלדה של הרכב, ואילו אני חסר הגן פשוט שמתי אותו מתחת לרכב והתחלתי להרים. בתחילה, כלומר לשנייה אחת בלבד, חייכתי בסיפוק משום שניתן להבחין מהצד כאליו אני באמת מבין את מעשיי, אך מיד כשהפח החל להתעקם ולא להתרומם והרכב שלי קיבל צורה של שפתיי בוטוקס, נעלם החיוך והחלו העצבים.
כשגבר טועה הוא לעולם אבל לעולם אינו אשם, מי שאשם בכישלון הם הסביבה, התנאים והמכשירים. לכן זרקתי בעצבנות מופגנת את הג'ק לחלל האוויר, כנראה שחסר לי גם הגן של חוש הכיוון משום שפגעתי ישירות בפנס המיתולוגי, ולמעשה הורדת את השאלטר של הכביש כולו.
אורית החלה לבכות, ואני עצרתי את דמעותיי בכוח, עד אשר הבנתי את הנורא מכול והסכר נשבר סופית.
נזכרתי במשהו שקרה כמה שניות לפני שנכנסו לכביש המקולל הזה, המשפט תקף את מוחי בעוצמה, "מאמי אני מכירה קיצור דרך תפנה פה שמאלה".
נתתי לאישה לכוון אותי, קיבלתי עצת נהיגה מאישה ועוד דוגמנית.
נושלתי רשמתי וסופית מרשימת אגודת הגברים. כל הזכיות ישללו ממני מיידית, הזכות לגרבץ בפומבי, הזכות לירוק, הזכות לשרוק לבחורות והחשוב מכל הזכות לגדל כרס בירה. חיי נגמרו סופית.
הזמנתי גרר למכונית, מונית אספה את אורית, ואני חזרתי לביתי ברגל, מצעד הבושה.
כשהגעתי לביתי הדלקתי את הטלביזיה וצפיתי בערוץ ויוה עד אשר עיני נעצמו, מסרב להאמין שרוברטה לא תופסת את ריקרדו בוגד.
