מוזיקת הפסנתר שעלתה מדירה מספר 7 באיזשהוא בניין ישן מעלה-אבק בראשון לציון, הייתה דבר די רגיל באותה השכונה. דיירת הדירה לא יצאה הרבה, ועל כן עורה החיוור נראה תמיד חולני במקצת. כמו עטלף. הייתה נשארת בחושך, עם השקרים שלה לבד, מנגנת אינספור יצירות מסובכות יותר ופחות, פורקת את רגשותיה על כל תו, ומתפללת שהמנגינה תקל על גל יגונה והזכרונות הכואבים שנשאה איתה מאז הייתה ילדה קטנה. היא סיימה לנגן, מנערת את ידיה, כמעט בוכה מיפוייה של היצירה אותה ניגנה, אבל זאת תהיה שחצנות לבכות ממשהו שהיא עצמה עשתה, ולכן עצרה את עצמה.
אז היא הביטה בשעונה הכסוף, מזמזמת לעצמה שיר פופולרי, כאילו היא רגועה, ולא מביטה באובססיביות על השעון כל חמש דקות, מוחה בליבה על כך ששוב הוא מאחר. היא לא טרחה לשאול אותו למה הוא קובע לבוא אליה בשעה מסויימת אם תמיד הוא מאחר בכמה שעות טובות. ועוד לה זה היה קשה במיוחד, שכן הייתה אובססיבית, דייקנית, אצלה שעה זאת שעה, ואיחור הוא איחור גם אם הוא של שלוש או ארבע דקות. ולעזאזל עם הישראלים שאצלם הכל ב'סבבה', ושעה היא לא שעה. באירופה דברים כאלה לא קורים.
היא הביטה במראה וחיפשה סימנים להזדקנות. היא מאפירה, היא מרגישה את זה. אישה צעירה בת 22 לא תהיה מרירה כל כך אלא אם היא עובדת על עצמה והיא כבר מבוגרת, מתכחשת לעובדה שהזמן עובר אם רוצים ואם לא.
היא שתקה בדרך כלל כשהוא הגיע. כאילו היא צריכה להגיד לו תודה על כך שהוא מועיל ומגיע ונותן לה תשומת לב מלכתחילה. היא חיבקה אותו אליה, נתנה לו חום, מספקת לעצמה גם חסכי ילדות מהבית הקר והנוקשה בו גדלה. שם לא היו חיבוקים. היא רצתה לנער את האדישות ממנו. היא רצתה למחוק את החיוך מפניו. שיסביר לה. שיצטער על זה שהוא פוגע בה כל כך. כן, זה רק איחור, אבל איחור הוא חוסר כבוד, וחוסר כבוד מעליב! היא רצתה שיתרפס בפניה. שיגיד לה שהוא לא מספיק טוב בשבילה, והיא? היא לא תסלח לו. להיפך. היא תיתן לו לרמוס כל רסיס כבוד שנשאר לו במאגר. היא תיתן לו מבט קר ולא תסגיר בפניו את מה שבאמת עבר לה בראש כשראתה אותו: אני אוהבת אותך-אני אוהבת אותך-אני אוהבת אותך. שוב ושוב ושוב. כמו קרוסלה שלא עוצרת. היא רצתה לצרוח עליו שאיך הוא מעז להשפיל אותה כך ולתת לה לחכות לו. היא רצתה לבעוט בו ולהכאיב לו, ו...היא התכוונה להסתובב חזרה אל הפסנתר ולנגן עוד טיפה, אך אחרי התו הראשון נשמע הצלצול בדלת. היא נתנה מבט חטוף בשעונה. שעה ורבע. איחור של שעה ורבע. באירופה זה לא היה קורה. היא קמה, לקחה נשימה עמוקה ופתחה לו את הדלת. הוא החל לספר לה את כל מסעותיו ותרוצים אחדים למה איחר הפעם, אך היא לא ענתה. נשארה שקטה וחיוורת. חלשה כמו עכברונת. היא לא אמרה דבר ותירגמה את כל האלימות שסערה בתוכה, לחיבוק אחד ארוך וחזק. היא לא ציפתה שהוא יחזיר לה גם חיבוק, ובכל זאת היא עשתה זאת.
כי עם כל הכבוד לזעם ולעצבים, בסופו של דבר, היא באמת שמחה שהוא הגיע.
