"הוא היה נהנה לראות אותי ניעורה לחיים כשם שהיה נהנה לראות אותי דועכת לתוכם.
היה מחייך אלי מתוך הגזוזטרה ומביט בי בעיניים חלולות כמו הקול שלי.
שליט רודן שכמוהו.
מי היה מאמין שככה יכולתי לחוות סוג של חיים.
לחיות בתוך מוסכמויות שמעולם לא עמדו לידי בכבוד , שתמיד גידפתי אותם מחיי, גרמתי להם להיראות שוליים וטיפשיים.
המבט שלו כ"כ זול שלרגע אני מרגישה כמו עגבניה רקובה בשוק ערבי, את הנשימות שלו אני יכולה לשמוע ולהיזכר אייך הוא גונח מעליי בכוח.
25 שנה מעליי גונחות בדיוק בשביל רגע האמת.
הולדת היורש הנצחי .
הבטן מתכווצת ורגליי נפתחות בכוח וביד השנייה הוא פותח את רוכסן מכנסיו זיעתו נשטפת מעליי ואני רק מחכה שיצא באותה מהירות שהוא נכנס. לחדרי.לגופי. לנשמתי.
שהוא הולך אני מתכדררת לצידי המיטה אומרת תפילות תוכחה שאימי תמיד אמרה שהם יגרמו לי להרגיש טוב ונרדמת ליום הבא במחשבה שאולי את הגבר הזה אני אוהב בשלב זה או אחר בחיי.
ברגע שהוא פחד שאלך , הלכתי.
עכשיו שאני נזכרת בזה אני רק יושבת במונית ענקית שיכולה להספיק ל-15 איש ואני לבדי.
אני , נהג המונית , והמחשבות שלי .
עברו 4 שנים מאז שברחתי.
וכל יום אני שומעת את הצעדים הנוקשים של מגפיו , שומעת את נשימותיו , את הקללות שלו , עד כמה אין לי ערך בעולם , עד כמה הנשימות שלי לא נחוצות , שיש רגעים שהוא מייחל שאמות כי אין לי תפקיד מועיל.
"את מכוערת ושמנה, אין לך ערך בתור אישה , יש לך לב קר וחסר רחמים. עקרה את בלב , בנפש ובגופך!!!! לו היית כחושה מאופרת דיו ועוטה על עצמך שמלה ראויה עדיין היית נשארת בצדודית עיניי עדיין אותה אישה מכוערת ושמנה!!"
כל יום בשבילי היה כברכה שהוא לא מצא אותי כה, כל יום ברחתי. הייתי במנוסה כמו שנרקומן לנצח יהיה נרקומן.
כל יום הוא מתפתה לסם הבא אני כל יום ברחתי ממנו במחשבה אחת שצמרמרה אותי.
שידעתי שיגיע יום והוא יתפוס אותי ובאותה נשימה שידעתי זאת ידעתי שאקח את נפשי מאשר להיות לידו ולו דקה נוספת אחת בחיי.
אני , חנה בן יזרעאל , ילידת 74' , יושבת כרגע בבית אימי שתזכר לנצח כשלמות אלוהית וחיה את אותה שנה וחוגגת את הולדתי.
פוחדת מהחיים יותר מהמוות.
שנת 74 ' בשבילי תהיה מונצחת באותה עיר של אימי.
ריח הגיעי לעולם.
ריח התמימות , ריח נושן שאין להסביר אותו במילים. ריח של הולדת הירח.
ריח שרק אני יכולה להריח.
7.6.1974- נולדתי ביום התפטרותה של גולדה מאיר מהכנסת, זה התאריך שאימי התעצבה ושמחה בו זמנית מהגיעו.
שהבטתי לתוך אותו עיתון עם ריח דפוס טרי חיפשתי כמעט את מה שלא חשקתי בו בחיים.
טיפול בקשיש\קשישה.
הייתי זקוקה לעבודה רק בכדיי לברוח ולנצח שלם.
רציתי לעקור מהארץ.
"זקוקה מטפלת לקשישה בצפון ת"א באופן אינטנסיבי , כולל מגורים. "
באופן אינטנסיבי..... חשבתי לעצמי.
עד כמה אני מסוגלת לעשות זאת ?
לשמוע את הקיטרוגים והקינטורים שלה, את יבלות החיים שעטפו אותה כמו קרום של מרק בצל נאלח , את הבעל שנפטר והיא כואבת את אובדנו, את הבת היחידה או הבן היחיד שמחפש לה רק מישהו שיוריד את כל זה מעל כתפיו.
אותה, מעל כתפיו.
תהיתי לעצמי , אולי זה יכול להיות רעיון מעולה בשבילי לחיות במקום אחר, לנדוד שוב, לקבל משכורת מסודרת לשנה וללכת מפה לעד.
חסיכה בהוצאות ואין גרוע בזה , גערתי בעצמי מדוע הניחומים היו מנת חלקי אך זה לא מה שגרם לאצבעותיי לחייג במהירות את אותו מספר טלפון מה שכן גרם זה הרצון שלי .שוב. להתאדות.
שחייגתי ענה לי קול מבוגר.
"שלום"
"שלום וברכה" עניתי.
קצת השתהתי ובהיתי בעיתון לראות אם חייגתי את המספר הנכון...
"התקשרת בקשר למודעה ?"
"כן...אני.."
"ציפית לקול צעיר , לאיזה בן או בת שמחפשים לאימם נני נוסח הוליווד?"
גיחכתי במבוכה.
"כן משהו כזה.."
"אז טעית. אני פירסמתי את המודעה . את מעוניינת?"
היא נשמעה שקולה והגיונית יותר ממני עד כדיי כך שזה גרם לי לתהות על קנקנה מצד אחר של המתרס זה חסך לי את האפשרות שהיא לא תהיה כזו זקוקה לי באופן נחרץ. היא בסה"כ זקוקה לחברה אני משערת , לא שהייתי יכולה להגדיר את עצמי כחביבת הקהל אבל נו, ניחא , גם אחד שיש לו דופק ובוהה בך בעיניים ערומות זו חברה.(לדעתי עדיף חיית מחמד.)
קבענו.
יום שישי 24 במאי , 2005 , בשדרות רוטשילד שעה 9:00 בבוקר.
לא אשכח את התאריך הזה בחיי וגם לא במותי.
היו שם די מבוגרים בכדיי לבלבל אותי .חלקם הולכים, חלקם מדדים, אך רובם מבוגרים דיו בכדיי שאוכל לטפל גם בהם אם ירצו.
לא ידעתי מי היא אותה אישה אך היא ידעה מי אני וזה היה די מוזר, אני לא היחידה שהתהלכה שם בצעירותה.
"אני לונה רוזנדבאום, בוקר טוב ,אני מניחה שאת חנה."
היה לה אומץ שלא ידעתי כמותו, היא הציגה את עצמה בלי להתבלבל שמא זו אני או לא , מטופחת ומריחה נעים , זקופה כסרגל ,הליכתה החלטית וכריזמטית , ואופן דיבורה נעים ומרגיע.
למען השם , אני לידה הייתי זקוקה למטפלת סיעודית .
היא הייתה מדהימה ויוצאת דופן.
ישבנו על הספסל הקרוב והיא הביטה בי הישר לזוג עיניי כמו שאף אחד אחר לא עשה לפניה גם לא הרודן.
היא הביטה בי כאילו הפשיטה את כל אישיותי מעליי וחפרה עד מיקומו הוודאי של המטמון ששוכן בכל אחד מאיתנו.
האני האמיתי.
היא חיפשה את האני האמיתי שלי מכל ה-20 מיליון תחפושות שהמצאתי והשתמשתי בהם בחיי.
שהיא מצאה היא חייכה אליי.
"אני יודעת בדיוק מה אני מחפשת אז אני לא אבזבז את הזמן שלי או שלך ואומר לך בדיוק את התנאים שלי ואת תאמרי את התנאים שלך. סגרנו?"
"כן , נשמע לי מעולה"
"נשארה לי עוד שנה לחיות. אני לא מתכוונת להתעכב ולבזבז אותה בהירהורים על אבליי החיים.
אין לי ילדים, גם לא אחים ואחיות , חבריי הטובים כבר לא בין החיים, אני רק רוצה ליצור זיכרונות שאותם סביר להניח אקח לקבר , זה בדיוק כמו חלום.
מה שאת עורגת לו לפניי השינה יעלה בחלומך לא איזה זיכרון דחוק "
לא הסכמתי איתה אבל זה לא היה העניין.
הרגשתי שהיא השתמשה בי.
לעזאזל, היא ביקשה מפורשות להשתמש בי, וכל אחד יכול היה לראות את זה אחרת אני ראיתי את זה מההתחלה כמשהו שנשמע סוציומטי מדיי מאידך מחמיא מאוד.
"מסכימה" עניתי לה. פי התייבש לשמע החדשות על חייה שאוזלים תוך שעה שהיא משוחחת איתי , מצפה לבנות לה זיכרונות לקבר. ממש כך. שנה של זיכרונות בכדיי שבקבר הניצחי לא יהיה משעמם.
שהיא תוכל לומר שאני אישה שאוהבת תירס מקופסאת שימורים ואוכלת אותו עד תומו, שאני שונאת שומן, אני לא במיוחד אישה של בשר, אני מצקצקת בלשוני כמעט כל 10 דק', מחטטת בשיניי לאחר האוכל עם ציפורן חצופה (הרגל שלמדתי מהרודן) שותה מים רוב היום יותר מאשר אני מדברת וכמעט זעופה עד כדיי אימה.
למה לה לזכור אותי מילמלתי לעצמי תוך כדיי שאני מביטה בעינייה שנראות כמו עיניי נביאה , אך לא שאלתי את עצמי, מה יהיה אם אני אזכור אותה לכמעט נצח שלם?
מה יהיה אם אני אקח את אותה אישה , את אותם זיכרונות שלי איתה לקבר?
תהיתי יותר מדיי בשביל משאלה אחרונה של מישהי בגילה המופלג באשר יהיה.
לא כיבדתי את משאלתה, פחדתי ממנה והיא ידעה זאת כמו שהיא ידעה שאני לא אשכח אותה לעולם.
החלטתי לחיות איתה.
לנשום את נשימותיה הקצובות , את זה שהיא לא סבלה שאני משאירה כוס קפה לאחר שסיימתי ללגום ממנו על השולחן, לא יכלה לסבול גם את הפירורים שנשארים לאחר פריסת הלחם שהיא טענה שהיא פחמימה מיותרת , היא אמרה שהשיער שלי פרוע מדיי, השיניים שלי לבנות עד כדיי חיוורון, שאני כחושה ולא נשית לפעמים, אבל האוכל שאני מבשלת יגרום לה לאריכות ימים.
אפשר לומר שלא נוצרו זיכרונות חיוביים בחודש הראשון ואני תהיתי לעצמי עד כמה קשה להתרגל לאופיו של האדם שאתה חי במחציתו. לחיות את ההרגלים השונים והנבדלים מאלו שלך, לראות את השינויים שחלים בו, לאהוב אותו ולשנוא אותו בו זמנית , להאכיל אותו ולרצות שיעלם באותה מידה, לפתע הבחנתי בנו.
בי ובה.
לונה וחנה.
שני נשים במעמד ובשלב אחר בחיים.
שונות ודומות.
יכלה להיות סבתי.
יכולתי להיות נכדתה.
ואז הקשר בנינו התחיל לרקום עור וגידים , להזרים דם לכל האיברים, להעלות חיוך כואב מול חיוך רפה, ללחוץ יד , לנשק מצח עגול ומתוח, לעשות לה אמבטיה ולספר לה את סיפור חיי, את טראגדיית חיי בעוד אני תוהה לעצמי מדוע להכאיב לה.
אבל החלטתי שגם הכאב וגם הצחוק, גם השמחה ואהבה מול השנאה והטינה הם עדיין נשארים זיכרון שיקח אותך לכל מקום.
היא לקחה אותי לכל עבר כאילו הייתי משב רוח קליל, עלה שלכת שאינו יודע את מעופו.
התחילו ההקאות , שנה בדיוק לאחר מכן.
הרופאים שיקרו או זו היא ששיקרה.
היא ירקה דם ואני ניקיתי אחריה כל טיפה שנראתה לי טהורה באותם רגעים וגם לאחר מכן.
שכחה לאכול , ואז שנאה את האוכל.
לא יכולה הייתה לראות אור יום בעוד זה היה האור היחיד בחייה, תמיד אהבה את הקיץ בעודי מתייפחת וסובלת ממנו עד אין קץ.
היא שנאה בית חולים, היא אמרה שזה תירוצו של השטן לתת לך לחשוב שנותרה לך הזדמנות.
הביטה בי בחיוך חסר הבעה ואמרה לי.
"את יודעת מדוע מבין כולם ידעתי שזו את ?"
"כי רציתי שזו תהיה את, וככל שהרצונות שלך יבואו מההארה שלך כך כולם יראו וירגישו את זה , האנרגיה תחלוף על כולם ומעל כולם ותיגש אל הערוץ האנרגטי שלה.
את הערוץ האנרגטי שלי."
אני הייתי הערוץ האנרגטי שלה ...
וככה היא סככה ונעלמה לה.
בדיוק שנה וחודש מאותה תחזית של רופא אומלל ימח שמו.
הזיכרון שלה חי איתי כמו בכל נשימה, כמו בכל פציעה של שמש בגופי.
אני מרגישה אותה. ערוץ אנרגיה שלי.
ואז באותה שלב שחשבתי שישכח, מצאתי את עצמי כותבת את אותה מודעה לאחר כמה שנים טובות .
"זקוקה מטפלת לקשישה בצפון ת"א באופן אינטנסיבי , כולל מגורים. "
ואז יכולתי להבין על מה לונה דיברה.
על הערוץ האנרגטי שאת יכולה להרגיש אם את ממש מחוברת להארה שלך, מבין כולם את רואה אותו או אותה קורנת כמו כוכב מסנוור.
והוא עמד שם.
לא פחות ולא יותר....
מערוץ האנרגיה שחשבתי שכבה לנצח שלם.
הזכויות שמורות להדר מיליס
