"כשאתה הורג אדם אתה גונב חיים.
אתה גונב את זכותה של אישה לבעל, גוזל אב מילדיו.
כשאתה משקר אתה גוזל את זכותו של האדם לאמת.
כשאתה מרמה אתה גונב את זכותו להגינות.
אין מעשה נורא מגניבה" [חאלד חוסייני מתוך "רודף העפיפונים"]
שיקרתי לו.
שיקרתי לו במצח נחושה כמו שבחיים לא שיקרתי לבן אדם.
עמדתי שם כמו חלאה ואמרתי את אותן מילים שהוא רצה לשמוע בדיוק מושלם.
במילים הנכונות.
עמדתי שם מולו, הבטתי בו בעיניים ענקיות שמוציאות כנות משוועת ואמרתי לו את מה האמת.
לא עלה בי זיק של מצפון או חרטה, לא ריצדה בי המחשבה אם יגלה, לא הציקה לי המחשבה שאני עומדת איתנה ויציבה ומספרת לו שקרים שרק אדם כמוני יכול לספר.
אני פחדנית.
לא קיים אדם יותר מוג לב ממני.
לעולם לא הייתי עושה משהו בשבילו כמו שהוא עושה דברים בשבילי.
"אני מאמין לך, אין שום צורך בהתנצלות ..."
"תודה יקירי, אתה יודע שלעולם לא הייתי מעזה לעשות לך דבר כזה."
לא היה גבר שהיה יכול לעמוד מול השקרים שלי.
בזה אחר זה.
גבר אחר גבר, הייתי יושבת מולם, מחייכת אליהם, נושקת להם , טורפת אותם ולוכדת את כולם בתוך שק קמח מלא ביצורים שיהרגו אותם תוך מספר שניות.
לא עשיתי את זה בכוונה תחילה.
זה היה האופי המחורבן שלי אני הייתי כזו וסביר להניח שאשאר כך לעולם.
אך אני יכולה לומר שזו הייתה התקופה הכי טובה בחיים שלי עם כל הכאב שיש בו.
הרגשתי תחילה את הכף רגל שלי נוגעת והתחושה היה קצת קרירה.
לאחר מכן השוק שלי הרגישה את הזרם המתוק הזה שגורם לנשימה להיעתק ממקומה, כמו נשימה עמוקה שגורמת לכל הגוף לסמור, לא ברור אם מהתרגשות יתרה או פשוט מההרגשה שעוטה את עצמה על אותו גוף.
גוף שלי.
הרגשתי את הצמרמורת עושה את דרכה הנעימה , את הנשימה העצורה , שרבוב השפתיים , הכמיהה, התשוקה, החופש , לבעוט בכל מה שפחדתי לפניי, הייתי עירומה לפניו כביום היוולדי.
עם כל הפגמים שלי, כל מה ששנאתי בי , עם אופיי המחורבן , עם פגמי הגוף שעושים את דרכם ועכשיו אני מוכנה לקבל אותם, עם המחלות הנפשיות שלי שאני מוכנה להודות שקיימות, עם נדודי השינה התקופים שלי, עם הכל.
הורדתי את כל התלאות של חיי, פשטתי מעליי את כל הזימות התככים והאיסורים.
עמדתי מולו עירומה.
שוב שוב ושוב.
3 פעמים.
כמו כל התחלה פחדתי שיראה אותי, פחדתי שישפוט אותי, שיאמר שאני גרומה מדיי, עצובה, לא אמיצה ודי שאננה.
ואז שוב הייתי עירומה לפניו בפעם השנייה, העזתי לשמוט את ידיי מחזי, ושחררתי את גופי שננעל כמו כספת .קיבלתי קצת ביטחון.
ובפעם האחרונה עמדתי כבר בגוף זקוף וגאה, הנשימות הרצופות גרמו לבטן הקטנה שלי לעלות במהירות שגרמה לזה להיראות כאילו התקף אסתמה תוקף אותי בעוד רגע או שניים , אך ההתרגשות העצימה בי הכל, החזה עלה וירד , העורק הראשי בלט מצווארי הארוך שפתיי נפתחו קמעה, פי דימם ועיניי דמעו.
והוא היה שם ואני בתוכו.
עולם שלם ומלא , רצוף רוגע ואימה כאחד, כמו לחוות אורגזמה מכאב , הסתכלתי בו הוא היה אין סופי.
אין סופי כמעט כמו הרגע של הנשיקה הראשונה עם אהבת בוסר.
לא ראיתי את הסוף שלו והרחתי אותו בכל מקום , טווה את קוריו בדמיוני , בחושיי בנשמתי.
ושוב, אני הייתי בתוכו.
לוקחת את הכל לידיים שלי ומחליטה.
אני נכנסת עד הסוף.
הכנסתי את השנורקל לפה ועקבתי אחריי מדריך הצלילה ששלח לי יד בטוחה .
נשמתי אותו כמו שחלמתי תמיד.
היה לו טעם לים, הרגשתי את הטעם שלו גם שלא יכולתי, זה הטעם של מעמקיי הים.
משהו שאין לו הסבר, משהו שהמבט שלך נפגש וחווה אותו הוא רק יכול להרגיש שאין מה להשוות ליופי כזה.
לעולם.
ממלכה אחת קסומה של אור.
הצמחים נראים רוקדים את ריקוד מחאה , הדגים אינם מרגישים בדמותנו או מעדיפים שלא נהרוס להם את הפנטזיה להאמין שאף אחד לא יכול לפלוש אליהם, יצורים צבעוניים לוטשים מבטים מתוך סלעים שגם באגרסיביות שבהם נראים כאילו נוצרו רק בכדיי להגן ולא לפצוע, ואני מופתעת .
מרגישה כמו ילדה קטנה בגן שעשועים לראשונה.
רוצה לגעת ולנסות כל דבר, כל צעצוע.
שנכנסתי לשם זה הרגיש כאילו משהו ניתק ממני.
כאילו המציאות שלמעלה זה עולם אחד ועולמו של הים זה משהו אחר.
וכמו שהוא קסום כך הוא מאיים.
מביטה על המדריך הוא נראה לי כמו אחד מהם.
אחד מיצוריי הים .
מפלס את דרכו ונע במהירות כאילו היה כריש התר אחר טרפו.
הוא היה האיש של הים כמו המפלצת מלוך נס.
זה מה שהוא היה ואני דימיתי את עולמי חוצה את עצמו לפתע לשניים.
הבטתי בו שקועה בחזותו המעוותת מפאת אותה חליפה שגרמה לו להיראות רזה מדיי ולמסכה להיראות מוזר עוד יותר , אבל העיניים שלו , הם היו ללא צבע, אך עם הבעה חזקה.
הם היו שקופות מדיי כאילו דבק בהם צבע הירח .
אך שהוא חייך אליי תכופות הם קיבלו צבע אחר בכל פעם.
היו ירוקות , כחולות , אפורות ושוב פעם לצבעו של הירח.
לא יכולתי להבחין ולא לדעת מה הגורם לכך אבל העיניים שלו היו הדבר הכי מוזר ויפה שראיתי בעודי בחיים.
שיצאנו ליבשה הרגשתי כאילו תולשים את עורי, פיסה לאחר פיסה ושובל ארוך של דם נשאר על החוף ואני בכיווץ שפתיים מדדה החוצה ולובשת את עורי בחזרה, לחיי היבשה, לחיים שאחריי הכל.
והוא עומד שם , מולי, קצת אחרת, ולפתע אני רוצה לגרום לו להיות נצחי, לגרום לו להיות האדם שתמיד יהיה בים , כמו חלק מהנוף , אך עם נשמה.
לא רוצה יותר את זאביק ולא את החיים הרדודים של לשבת במשרד המפואר שלנו ברמת אביב .
אני רוצה להיכנס שוב לאותה ממלכה ולשקוע בה לנצח עם אותו יצור חסר צבע עיניים.
הוא מלטף אותי ואני מרגישה שעורו צורב את לחיי אך זה לא מונע ממני לרצות לעשות את כל תשוקותיי.
להיכנס שוב לממלכה.
איתו ובלעדיו.
תשוקתי היחידה .
תמיד בקשתי הייתה שלאחר מותי אפר גופתי יהיה מפוזר לאורכו של הים בלילה של ירח מלא.
ואז נכנסתי.
הוא נכנס אחריי.
שהוא הוריד את המסכה הוא כבר לא הצטייר לי כמו המפלצת מלוך נס אלא כמו מינוטאור (יצור בעל ראש של שור שנמצא בלב הלבירינת )ואני יוצאת בעקבותיו בכדיי לערוף את ראשו ולהניף אותו בגאווה אל מולם של תריסר אנשים.
שערו הארוך התפזר לכל עבר , וצורתו השתנתה בדמיוני בכל עת, לרגע היה כמו זאוס ולאחר מכן כמו הרקולס ואז לגוליית. כן. גוליית.
שיערו היה כמו של גוליית והוא היה מושלם בחזותו ושנינו רקדנו את ריקוד המחולות כאילו חוקי הפיזיקה לא חלים עלינו ואנחנו ועולמנו הפנימי ששרוי בפנים הוא העולם היחיד שקיים.
הוא באמת היחיד שקיים.
בשבילנו.
לאותו רגע.
שכחתי מהכל.
לא בגלל הריקוד המוטרף אלא בגלל שכל הממלכה עצרו את נשימתם והביטו באותו ריקוד, היצורים הצבעוניים הביטו מעבר לאותם סלעים ענקיים , הצמחים רקדו אף הם איתנו , והשאר התחילו לנעוץ מבטים או שמא אני רק זו שהרגשתי, אך היינו לבד ועם כולם בתוך הריקוד הזה , ושהוא נגמר זה הרגיש כאילו משהו התחולל שם שלא הייתה לו שליטה, שכן חוקיי הפיזיקה חלו עלינו אך לא כמו שחשבנו.
שנסחפנו ליבשה היינו 2 אנשים אחרים, כאילו החרשנו למוסיקה שהתנגנה לא מעט זמן לפניי, כל אחד דידה לדרכו והים קרא לי מאותו יום ואילך לפלוש לממלכתו בלעדיו.
שהוא הזמין אותי לממלכתו התחלנו לרקוד את ריקוד המחולות, למען האמת אני רקדתי והוא הביט בי, עם כולם.
הוא הביט בי בכל לילה וכמעט לאורכו ולרוחבו .
הביט אייך גופי נעשה לתוצר שהוא רצה, לנשימות הקצובות ולתחושה הנוחה, לשפתיים שנמתחות לחיוך נעים ולעיניים שצבען כמו היבשה , גדלה מחודש לחודש, נותנת לפרי תחושתו דופק משל עצמו.
חירות.
ושיצאתי הוא עמד שם....
הוא ידע שהייתי נאמנה לו אך לא ידע למי לשייך את הנאמנות .
החולצה האדומה שהוא לבש נראתה סחוטה מדם, מכנסיו השחורות נראו כמו שקית מלוכלכת , ופניו היו נפולות.
"לאן את הולכת כ"כ הרבה זמן?"
"אל פנים הים"
"בלי שנורקל?"
"בלעדיו , כן. "
"את משתגעת."
"מי אמר שזה חטא"
הוא מביט בבטני התופחת ואינו יודע מאום.
"אייך... זה יכול להיות....את... ממתי..??"
אני שותקת ומביטה בעיניו שלפתע נראות לי מלאות ביומלאנין .
"את עקרה."
ואז אני שומעת אותו קורא לי מאותו הכתוב...
"כשאתה הורג אדם אתה גונב חיים.
אתה גונב את זכותה של אישה לבעל, גוזל אב מילדיו.
כשאתה משקר אתה גוזל את זכותו של האדם לאמת.
כשאתה מרמה אתה גונב את זכותו להגינות.
אין מעשה נורא מגניבה"
ואני מחייכת אליו ללא חמלה.
והוא מאמין בי כמו בכל זמן שאני משקרת גוזלת ממנו הכל גוזלת מכולם כמו תמיד .
את ההגינות.
היושר.
גונבת את דעתם של כולם.
והוא, הוא רק היה שם והעדיף להאמין, וייחל לבן."
הזכויות שמורות להדר מיליס.
