הלילה יחל שעון החורף היא אמרה לי בטלפון, הלילה נרוויח שעה , הלילה הזה בא עלינו לטובה.
"מה היא מבינה?" חשבתי.
ארבע וחצי זו שעת לילה מאוחרת, אין ספק לגבי זה. היא עוד יותר מאוחרת אם הייתה אמורה להיות חמש וחצי בבוקר.
כששעון החורף נכנס לעיתו, ישבתי במשרד ועבדתי, חושב אם לסגור ללילה זה.
מחוגי השעון הקפואים, למעט מחוג השניות, הראו בבירור "04:32"
עמדתי ללכת לישון בארבע וחצי בבוקר במקום חמש וחצי.
הרווחתי שעה, שעה נוספת של חושך, של לילה מאוס, עבודה ללא קץ.
הרווחתי שעה, והפסדתי הרבה יותר.
פעמים רבות ביליתי מועדים חשובים בעבודה.
"איך קיבלת את השנה החדשה?" היו שואלים
"הייתי עסוק, עבדתי"
"אצל מי עשית סדר פסח?"
"בדיוק הייתי תורן במשמרת"
"איזה אירוע מדהים היה... כמה שמת בצ'ק?"
"איחלתי מזל טוב בטלפון, הייתי הרוג מעייפות ונרדמתי"
הייתי מקבל הרבה פרצופים עקומים
"איך הוא חי ככה?" הם בטח חשבו לעצמם
ומה היא חושבת? היא דאגה להזכיר לי את הבריאות שנהרסת, את הזמן שאני לא מבלה איתה, את כל מה שאני מפספס.
דיברנו כבר פעם אחת בערב, אחרת איך הייתי יודע בכלל שהלילה עוברים לשעון חורף?
בכל זאת התקשרתי אלייה. ידעתי שהיא תענה. לא משנה באיזו שעה, היא תמיד עונה.
"הי מה קורה?" היא ענתה לי בקול מנומנם
"בסדר" עניתי וגלי חרטה על שהתקשרתי בשעה כזאת עלו בי.
"הכל בסדר? מה אתה עושה ער? מה השעה בכלל?"
"לפי שעון קיץ או שעון חורף?"
"לפי השעון שתופס, לפי שעון החורף"
"מאוחר, יותר מדי מאוחר"
דממה של כמה שניות
"רציתי להתנצל"
"על מה?"
"על זה שהערתי אותך, ועל זה שלא ביליתי איתך את השעה שהרווחנו עם בוא שעון החורף"
היא צחקה בקול צרוד משינה " אני כבר רגילה..."
היא אמרה שהיא כבר רגילה לזה, לא שזה בסדר. זה באמת לא היה בסדר, גם לא היה לי את האומץ לשנות את זה.
"את תאהבי אותי גם עכשיו שיש עוד שעה לישון? ופחות שעת אור לחיות?" שאלתי נואשות
"טומטום, אני אוהב אותך גם אם השמיים שבחוץ ישארו חשוכים לנצח..."
"גם כשיש עוד שעה לישון?" דרשתי
"גם כשכול עשרים וארבע השעות שביממה יכפילו את עצמן ואוכל לישון בכל השעות הנוספות, גם אז..."
חייכתי, הסתכלתי על שולחן העבודה ואמרתי "אני צריך לעשות משהו, אני אחזור אלייך עוד כמה דקות..."
"כן, אני מכירה את ה "כמה דקות" שלך..."
"נו, באמת..." למרות שהיא צדקה
"לילה טוב חמוד.." היא ניתקה
לקחתי עט ליד.
פעמים רבות, פעמים רבות מלספור פשוט חזרתי לעבוד, גם אם השעה הייתה ארבע וחצי בבוקר, או חמש וחצי בבוקר, או השד יודע איזו שעה. אלא שהפעם נחה עליי איזו רוח, וכתבתי, מילים של שעת לילה מאוחרת.
"היי" היא ענתה מופתעת
"כתבתי משהו, זה עלייך"
יכולתי לשמוע אותה מחייכת דרך הטלפון. האם היא תרצה לשמוע מה כתבתי, בארבע וחצי בבוקר?
"תקריא לי..."
"מה היא חשכה גדולה זו שמכסה את שמי הלילה זרועי הכוכבים?
מדוע נעלמו תווי פנים, קמטים והבעות של תכלת הרקיע?
זו שעת הלילה המאוחרת שמביאה עמה את האופל
והלילה, לילה ארוך מהרגיל
אבל רק לזמן קצוב קרה הדבר, שהרי כל לילה שחל, תם בבוקרו של יום
הדרך בין לילה ליום, בין חושך לאור, היא דרך חתחתים, מוקשים ושונאים
נגדם ארתום את אהבתה, והיא תהיה לי לאומץ
להאמין שהכל יבוא על מקומו בשלום"
"זה יפה, אהבתי"
"זה עלייך"
"לא, זה עלינו..."
אין מה לפחד מלילה ארוך במיוחד, לחושך אין שיניים
כשיש מי שאוהב אותך, תרוויח כל שעה שתבוא.
