סיפורים

בין חלום למציאות

הולכת.

פנס רחוב ועוד פנס רחוב עובר על פניי,

ממשיכה לתוך הסימטה החשוכה.

למה אנחנו חיים באשליה ששומדבר לא יקרה אם ניכנס לסימטה החשוכה לבד?

זה בדיוק כמו בסרטי אימה.

הולכים למקום חשוך ואפל כשמסתובב רוצח סידרתי ואומרים לעצמם:

"אהה..לא יקרה לי כלום".

ממשיכה להתהלך.

לא אכפת לי כבר מכלום.

יקרה משהו, לא יקרה משהו.

לא אכפת.

פתאום,

קולות מוכרים.

קולות של אנשים שכבר אינם.

צחוק של ילדים שנהנים.

אחח..

מתי בפעם האחרונה זה קרה לי?

מתי הייתה הפעם האחרונה שצחקתי?

שהיה לי כיף?

התחושה הזו לעולם לא תשוב אליי,

בכלל כשהם אינם.

אין לי עם מי לצחוק יותר ואין עם מי לכייף.

ממשיכה ללכת באותה הסימטה החשוכה,

לא רואה דבר.

רק מאזינה.

פתאום נבהלת והלב מפסיק שנייה לפעום,

חתול שקפץ מפח האשפה.

מגחגכת לעצמי מרוב בושה.

"זה הבהיל אותי? אלוהים ישמור, התדרדרתי.."

יוצאת מן הסימטה וממשיכה לכיוון הבית,

הבית הכל כך עזוב וריק.

זה כבר לא אותו דבר מאז שאימא ואבא אינם.

אני כל כך לבד.

אני כבר לא יכולה להגדיר את מה שאני מרגישה,

כי אין מילה אחת שתגדיר את כל זה.

עולה את המדרגות לביתי,

מוציאה את המפתח מהתיק ופותחת את הדלת.

פתאום אור חזק של נרות מסנוור אותי,

ריח חזק של עוגה כושית שאימא הייתה מכינה מציף אותי.

מסתכלת למטבח, ורואה את אימא.

רצה לחבק אותה אבל היא נעלמת.

פונה לסלון ושומעת את הטלויזיה הרועשת ואבא צועק "גגגווווללל!!!",

רצה לחבק אותו אבל הוא נעלם.

נשארת רק עם דמעות ופתאום שומעת צילצול חזק,

פותחת את העיניים.

זה השעון שמבשר את החזרה למציאות.

קמה מהמיטה,

פונה לכיוון המטבח.

שם אני רואה את אימא מכינה ארוחת בוקר ואבא קורא עיתון,

רצה אליהם ומחבקת אותם.

"אני אוהבת אתכם".

תגובות